אם טובה דיה

וואו לפני חצי שעה סיימתי את הספר הזה ועדיין לא נרגעתי. בעשר דקות האחרונות סיפרתי לבן הזוג על מה הספר וגם הוא, בלי לקרוא אותו ורק ממה שסיפרתי לו, אמר לי "אוקי, אני לגמרי מבין מה זה עשה לך".

הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה בכל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה פעמים ועדיין לא החלטתי אם אני אוהבת אותו או שונאת אותו על זה. כל כך הרבה טריגרים ויבלות ופצעים פתוחים וסגורים ותהיות ומחשבות, שזה ברור לי שאני אלך עם הספר הזה בבטן עוד הרבה זמן.

נתחיל מסיפור המסגרת – רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית כבר הרבה מאוד שנים. היא מקצועית ומוערכת ומנהלת את היחידה לנפגעי טראומה בבית חולים ציבורי. כל זה טוב ויפה, אבל לא מגן עליה מהטרגדיה האישית שהמשפחה שלה עצמה חוותה – בנה טום נעלם, והיא חיה במעין אזור דמדומים ורק מחכה שיחזור. טום היה נער מופנם, מתוסבך ופגיע. ההפך המושלם מאחותו התאומה קרולין. נכון שתמיד אומרים שהסנדלר הולך יחף? אז הנה, רות עצמה לא מצליחה להתמודד עם טום כשהוא נמצא וגם אחר כך, כשהוא נעלם ומוכרז כנעדר, גם אז היא לא מצליחה לשחרר. אפשר להאשים אותה? איך מתגברים על ילד שלך, עצמך ובשרך, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואין לך מושג אפילו אם הוא חי או מת?.

ואז מגיע אליה מטופל חדש – דן גריפין. כשרות רואה אותו לראשונה בחדר הקבלה של המרפאה, בשנייה הראשונה, היא בטוחה שזה טום. הדמיון ביניהם מבהיל. הפרוטוקול המקצועי במקרה כזה אומר שאם מטופל מפעיל אצלך טריגר שעלול להשפיע על דרך הטיפול – אתה מחויב להעביר את המקרה למטפל אחר. רות לא עושה את זה. משהו בתחושת האשמה שלה, שאיכזבה את בנה ולא הצליח לעזור לו, גורם לה להתעקש לטפל בדן ולהצדיק את זה באי אלו דברים שהיא מספרת לעצמה ומשכנעת את עצמה שזה בסדר (תחושת האשמה זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בספר, אצל כל הדמויות. כל אחת בדרך אחרת מאשימה את עצמה בדברים שקורים וכפועל יוצא גם מאשימה אחרים). דן מגיע עם תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות אירוע קשה שעבר. הוא מאוכזב מכל המערכות שניסו לטפל בו ולא פעם שואל את רות אם גם היא עצמה תאכזב אותו.

ליחידה שרות מנהלת וגם לה עצמה יש גבולות מאוד ברורים לגבי איך מתנהלים עם מטופלים "בעייתיים", אבל מהר מאוד היא מוצאת את עצמה חוצה את הגבולות האלה כי יכולת השיפוט שלה נפגעת. היא כל כך רוצה לעזור לדן, שאפילו שהיא מבינה שהוא מקבל יחס מיוחד אצלה, היא עדיין לא מצליחה לעצור את עצמה.

כל הספר ישבתי קפוצה ומתוחה, למרות שלא מדובר בספר מתח "קלאסי". זה היה כמו להסתכל על תאונת רכבת שעומדת להתרחש כל רגע. התחושה הזו, שמשהו לא טוב קורה אבל מתחת לפני השטח, בשקט, בעדינות ואפשר לשים עליו את האצבע, אבל לא ממש. הכול כאילו צפוי ולא צפוי. אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. אפשר אולי להגיד שזה מורט עצבים, אבל בדרך הכי רגועה ושקטה שיש. אם הגיוני להגיד דבר כזה בכלל.

הזמנים נעים בין ההווה, שבו רות מטפלת בדן לבין העבר, ממנו אנו למדים על חיי המשפחה של רות ובעלה דיוויד (שהתגרשו בינתיים) ועל התאומים. על הלידה שלהם, ההתבגרות שלהם והשוני ביניהם. לאט לאט אנחנו לומדים עוד פרטים על האופי של רות ועל העבר שלה.
בהווה אנחנו עדים לטיפולים שרות מעבירה לדן ולעוד מטופלים ומי שפסיכולוגיה מעניינת אותו (כמוני) ימצא הרבה מושגים מהתחום, דרכי פעולה ואפיון של מטופלים. מי שהיה בעצמו בטיפול פסיכולוגי כלשהו בשלב כזה או אחר של החיים, יזדהה עם הסיטואציות המתוארות. גם לי זה קרה. מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם רות, שהיא מספרת את הסיפור ובנוסף, מזדהה עם המטופלים והתחושות שלהם, השאלות שהם שואלים את עצמם ואותה כמטפלת, הגבולות שצריך לשמור עליהם, למרות שנורא מעניין אותך לדעת פרטים על המטפל שלך למשל.

אני לא יכולה לספר לכם יותר כי כל דבר יכול להיות ספוילר. אני כן יכולה להבטיח לכם שאין סיכוי שתישארו אדישים לספר הזה. אותי הוא פירק לגמרי וזה לא היה קורה אם הוא לא היה כל כך טוב. אני "נופלת" בכל קבוצה שהספר מדבר עליה – מתעניינת בפסיכולוגיה, אמא לשני ילדים, אחת משני אחים, הייתי בטיפול בעצמי אחרי תאונה שעברתי – בקיצור, לא פלא שהספר הזה העביר אותי רכבת הרים רגשית מטורללת לגמרי.

מיותר להגיד שאני ממליצה בחום למי שלא מפחד מהטריגרים שציינתי ואוהב מותחנים פסיכולוגים משובחים.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש בלי לחשוב פעמיים)


פינת העטיפה:

כמו שהספר משחק לך בראש, כך גם הכריכה. לפני שקראתי את הספר הייתה לי בעיה עם השם שלו – אם טובה דיה. מושג שמקושר אוטומטית לדונלד ויניקוט, פסיכולוג ורופא ילדים אשר תבע את המושג – "ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. "האם הטובה דיה" מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת מסוגלות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות" (מתוך ויקיפדיה). נוצר לי דיסוננס כי בשניה הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בספר הדרכה וכך גם הרבה אנשים שראו שזה מה שאני קוראת, בלי לדעת על מה הספר. וספרי הדרכה היו לי מספיק. מצד שני, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים ממנו. ואם שם הספר מתכתב עם ספרי הדרכה, אז הכריכה עצמה מפריכה את זה. אני לא מכירה הרבה ספרי הדרכה חביבים לאימהות עם כריכה שחורה וכותרת אדומה ומבריקה, כמו סימן אזהרה.
האיור על הכריכה מקסים. כולו בקו דק אחד, מינימליסטי ועדיין אומר הרבה – שתי צדודיות, כל אחת פונה לכיוון אחר, אחת יותר מפורטת והשנייה יותר "מפורקת" ויחד עם זאת – הן כמעט אחת.


ציטוטים:

"{…}לכן לא נעים לי כשאנשים כל כך מתרשמים מהעבודה. "לתרום לחברה," הם אומרים. מעשה אלטרואיסטי. ראוי להערכה. אין להם מושג. הם לא קולטים את המשיכה. את הסיפוק שיכול להרגיע כמו סם. את פרץ האדרנלין שבעבודה עם טראומה. רבים מאיתנו שואבים נחמה מהבלתי צפוי. יש לו טעם מוכר. לפעמים אני מסתכלת על חברי הצוות שלי, על הבלגן בחייהם האישיים ועל המוטיבציה שלהם לעבודה, וחושבת שאולי אנחנו בסך הכול גרסאות תפקודיות יותר ומשכילות יותר של המטופלים שלנו. אנשים שלמדו דרכים מתוחכמות לנהל את הבלגן. יום העבודה שלי מחולק לפיסות בנות חמישים דקות במידת מטופל. פרוסות נוחות לבליעה של יגון וכאב וטראומה שעוזרות לי להקהות את כאבַי".

"אני חולפת על פני משפחות, קבוצות חברים. דברים שפעם היו חלק מעולמי. עכשיו אני שומרת מרחק מאנשים. ההיעדרות שבחיי משפיעה על מערכות יחסים. שיחות על משפחותיהם המתרחבות של אחרים, אוניברסיטאות, משרות, מערכות יחסים – נראות כולן מלאכותיות בגלל טום. בעבר ניסיתי לגלות עיניין, אבל הרגשתי שהפרצוף שלי נעשה מתוח. השרירים שלי התכווצו כשהעמדתי פני מתעניינת. כשניסיתי להסוות את הכעס שלי. את הקנאה וצרות העין. לפעמים כל כך התאמצתי שהלחיים נתפסו לי וכאבו. נהיה קל יותר לא לראות אף אחד".


תגובה אחת על “אם טובה דיה / בב תומס

  1. אחחחחח, איזה כיף לקרוא אותך! סקירה מסקרנת- עשית חשק ממש, נשמע מותח בטירופים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *