ארמון הפרעושים

ארמון הפרעושים הוא "ארמון בונבון", אשר נבנה על ידי מהגר רוסי על חורבותיהם של בתי קברות באיסטנבול (כמו גם חלק גדול מהעיר). תהילת העבר של הארמון עברה הלכה לה, והיום הוא עומד מוזנח, מוכה פרעושים וחרקים נוספים אחרים. לאורך כל הספר מתואר ריח הזבל העומד באויר. שקיות זבל נערמות מחוץ לביניין וכל הדירות סובלות מהריח, אך אף אחד מהדיירים לא מצליח לגרום לכך שאנשים פשוט יפסיקו לזרוק שם את האשפה שלהם. אותם "דיירים" הם בעצם תושבי עשר הדירות בביניין, כל אחד יותר ציורי מהשני. יש זוג ספרים שהם אחים, סטודנט לרפואה וכלבו, המספר עצמו, ועוד כהנה וכהנה. סיפור המסגרת של הספר הוא תעלומת שקיות האשפה הגנובות שמטרידה את כל הדיירים, כל פרק מובא מנקודת מבטו של דייר אחר וכך לאט-לאט הכל מתבהר. האמת היא שהעלילה לא כזו משנה, הדמויות הן הן העיניין בספר הזה. גם השמות שלהן משעשעים (ג'אמל וג'לאל, משפחת יצר-להט וכו') וגם מרמזים על הדמויות עצמן – המאהבת הכחולה, מאדם דודה וטז'ינה היגיינה.

על גב הספר כתוב שהספר בנוי במבנה ספרותי דמוי "סיפורי אלף לילה ולילה", וזו אכן התחושה, כאילו אנחנו במין סוג של אגדה הזויה שהיא, באופן מאוד ברור, מטאפורה לחברה ולריקבון באיסטנבול. זה מדהים שדמויות כל כך שונות, כל אחת קיצונית לכיוון אחר, כל אחת מגיעה מרקע אחר, גם דתי וגם אישי בכלל ועדיין איכשהו הן מצליחות להסתדר בביניין ההזוי הזה, שפעם היה מפואר והיום הוא פשוט מסריח ורקוב, מבפנים ומבחוץ.

הספר מחולק לכמה חלקים – יש הקדמה קצרה, אחריה פרק שנקרא "לפני כן…", אחריו "אפילו לפני כן…", "והיום…" (שהוא בעצם החלק המרכזי של הסיפור) ומסתיים ב"אחר כך…" – לי, אישית, זה באמת הזכיר מבנה של אגדה, כאילו ממש מתבקש לעבור לעמוד האחרון ולראות את המשפט "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…".

זה ספר מצחיק. מצחיק מאוד אפילו. אני מניחה שתצליחו להבין את הרוח הכללית משפע הציטוטים שהבאתי. אליף שאפק כותבת מקסים, לא גבוה מידי ולא נמוך מידי. היו מקרים שהרגשתי שהיא חוזרת על כל מיני "שטיקים", אבל זה ממש לא הפריע לי. הדמויות מוגזמות והסצינות לפעמים פשוט הזויות, אבל יחד עם זאת גרמו לי לרצות לבקר שם, בארמון המסריח הזה ולקשקש עם מאדם דודה ולהסתפר אצל ג'מאל וג'לאל.

לסיכום – זה ספר חמוד, עם הרבה ביקורת על החברה הטורקית באיסטנבול (משיטוט קצר באינטרנט אפשר לגלות שאליף שאפק היא אקטיביסטית לא קטנה שאפילו נתבעה על ידי הממשל הטורקי פעם), שאפשר להעביר איתו בכיף כמה ימים משעשעים. מומלץ לשים לב טוב לשמות של הדמויות ולהסברים שלהן כי זה עושה את הכל אפילו יותר משעשע.

*הספר התקבל לסקירה מתפוז*


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

כשאני באה לדמיין לי את ארמון בונבון, ככה בדיוק הוא נראה בראש שלי – גרם מדרגות עם מעקה מעוטר, פסל שבור, קיר מתקלף – ברור שהוא ראה ימים יפים יותר. ברור שהוא היה מקסים ומפואר ב"זמנים הטובים שלו". לא ברורה לי הבחירה להוציא את החלק העליון של התמונה מפוקוס, זה גורם לחלק מהכתמים להיראות כאילו הם על הספר עצמו ולא בתמונה. אולי זו המטרה בעצם, להרגיש שהלכלוך מגיע עד אלינו? אולי. סך הכל אפשר להגיד שהתמונה מעבירה את האווירה הכללית של הסיפור ואת התחושה בביניין.


ציטוטים:

"הוא היה מהאנשים שמוכרחים לקבל עליהם אחריות לאנשים אחרים כדי לשרוד – הוא היה גבר כזה שאוהב נשים חלשות או מחליש בהדרגה את הנשים שאהב".
"הוא היה זקן מידי: תמיד הקדים את גילו בכמה צעדים, ועכשיו פשוט נשאר במקום וחיכה שגילו ידביק אותו".
"אגריפינה פיודורובנה אנטיפובה הבינה שיש דימיון רב ומטריד בין תינוקות שמתו לפני יום הולדתם הראשון לבין ערים שננטשו לפני שגרו בהן שנה שלמה. תינוק שנולד אחרי תינוק מת לעולם לא יוכל לנתק את קיומו מאי-קיומו של אחיו המת, ממש כפי שעיר חדשה לעולם לא תוכל לקדם לגמרי בברכה את מי שהוגלה אליה מעיר אחרת".
"כל ניצחון, לא משנה איך הושג, תמיד מפנה את פניו אל העבר. מי שניתח בחייו הפרטיים הוא לא מי שהצליח לבנות לו עתיד ורוד יותר ממה שראה בחלומותיו, אלא מי שהצליח לקשם עבר לא ממומש ולהחזיר לחייו רעננות מחודשת".
"אילו זה היה תלוי בהם, אנשים היו מקבלים קצבת מילים חודשית. על אנשים להבין שמילים שנהגות בקול הן כמו מי שתיה ואדמה חרושה, כלומר משאב יקר, ושבכל שיחה הם מכלים את מנת חלקם הקצובה".
"בורגולים מסכנים שנדמה להם שהם קטניות מבורכות".
"הרי זו מהות העבר – כל אותם דברים שאי אפשר להיפטר מהם. העבר אינו כמו פירורים שהתפזרו על השטיח. אותו אי אפשר לנער מחוץ לחלון".
"תינוקות שנהריים כשמערכת היחסים נקלעת לקשיים ונולדים כשבני הזוג עדיין לא הצליחו לשקם את עייי החורבות של נישואיהם הם כמו כיסי מלט קטנים שממלאים את החריצים הגלויים לעין, מייצבים את עמודי התמיכה של הקן ומחזקים את הנישואים שעומדים להתפרק".
"…הרי כשאנחנו מחליטים להפסיק לאהוב מישהו, אנחנו צריכים קודם כל להחליט מה לעשות בחפציו".
"…שהרי האכזבה המתעוררת בנו כשאנו מגלים שדבר שרצינו להיפטר ממנו ממשיך לרדוף אותנו דומה מאוד לאכזבה המתעוררת בנו כשאנו מגלים שחמק מאיתנו דבר שחשבנו שנוכל לקחת בחזרה בכל עת שנחפוץ".
"אחיה שאף להיות מישהו, אחותה שאפה להיות הכל, ואילו היא שאפה במשך שנים פשוט לא להיות".
"גבר עם נעליים וגרביים שלא לובש מכנסיים מושך כמו תפוח מסוכר על מקל שרואים לו את הפְּנים רקוב…"
"אדם רווק חי בבית עם חפצים; לחפציו יש ערך סימלי, ובהם חבויים עברו, ערכו ומסלול חייו. כשהאדם מתחתן הוא עובר לבית של חפצים, שבנוי על העתיד יותר מאשר על העבר, על ציפיות יותר מאשר על זכרונות; בבית כזה לא ברור לרדם מה בדיוק שייך לו. במקרה של גירושים, תלוי אם האדם עוזב או נעזב, הוא חי כמו בטיול מחנאות; אם הוא נעזב, הוא נשאר בבית שהחפצים נלקחו ממנו, אם הוא עוזב הוא לוקח איתו חפצים בלי בית".
"איש לא יתווכח עם העובדה שמסוכן לנהוג כששיכורים. אבל להתקשר כששיכורים עלול להיות אפילו קטלני יותר, ובכל זאת אין שום חוקים נגד זה. נהגים שיכורים פוגעים בקורבנות אקראיים, כגון עץ ביש מזל שצץ מולם פתאום או רכב כלשהו שנקלע לנתיבם…לתאונות כאלה אין שום מטרה או כוונה מראש. אבל כשאנשים מתקשרים כשהם שיכורים, הם תמיד פוגעים באלה שהם אוהבים.
לקלוט שהתקשרת לאישה שאתה אוהב כשהיית שיכור זה גרוע מספיק, אבל לא לזכור אם התקשרת או לא, לנסות להיזכר ולשכנע את עצמך שלא התקשרת זה אפילו יותר גרוע".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *