ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם

זה אחד הספרים היותר מוזרים שקראתי בזמן האחרון, במילה אחת – הזוי (בשתי מילים – הזוי מאוד).
שני סיפורים מתרחשים במקביל: "ארץ פלאות קשוחה" ו-"סוף העולם". פרק מזה ופרק מזה, לחילופין.

הגיבור של "ארץ פלאות קשוחה" הוא חסר שם (כמו כל הדמויות בספר) והוא מתעסק בהצפנת מידע באמצעות תהליכים שונים ומשונים במוח שמכונים "כביסה וטריפה". כבר בתחילת הספר אנו מבינים שגייסו אותו למשימה מיוחדת ולא שגרתית.
"סוף העולם" היא עיר מוקפת חומה שבה התושבים הם נטולי נשמות וזיכרון. אף אחד לא יוצא מהעיר מלבד עדר בהמות מרהיבות, שיוצאות וחוזרות כל יום בשעה קבועה – הזוי אמרתי כבר?
שני העולמות הם עולמות מקבילים, שגם מתחברים בשלב כלשהו בספר.
לשני הגיבורים, בשני העולמות, קורות כל מיני הרפתקאות, הם פוגשים אנשים, נשים (מתאהבים), חיות ועוד שאר ירקות.
אני חייבת לציין, היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הספר ולפעמים חשבתי שלא אצליח להתמודד איתו ועם שלל הפרטים שמתארים את התהליכים המורכבים הללו. אבל משהו בכל זאת משך אותי להמשיך לקרוא ולסיים ואני שמחה שזה קרה כי בסופו של דבר, זה ספר טוב עם ה-מ-ו-ן רעיונות פילוסופיים מעניינים (כמו זה שלאנשים ב"סוף העולם" אין צל, כי צל הוא סוג של נפש והם צריכים להיפרד ממנו כשהם נכנסים לעיר).
עם כל זאת, יש משהו מאוד מטלטל בספר וברעיון שהוא מעביר, הוא גרם לי לחשוב הרבה.
זה סוג של מדע-בדיוני-פנטזיה שלא מתאים לכל אחד.
הזיה נעימה לכולם ושבת שלום.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה


ציטוטים:

"יש אנשים שנוהגים במכונית יוקרתית, אבל בבית יש להם רק ספה מסוג ב` או ג`. אני לא סומך במיוחד על אנשים כאלה. מכונית יקרה אולי שווה את הכסף, אבל היא בסך הכך מכונית יקרה. מי שיש לו כסף יכול לקנות מכונית כזאת, כל אחד יכול לקנות מכונית כזאת. לעומת זאת, קניתת ספה טובה דורשת טעם, נסיון ופילוסופיה. נכון שצריך כסף, כן, אבל אדם צריך גם לראות לנגד עיניו את ספת-העל. את ספת הספות."

"כשמיקרו אורגניזמים מתים, הם יוצרים נפט; כשעצים גדולים נופלים, הם יוצרים פחם. אבל כאן הכל היה פסולת צרופה וטהורה שלא יוצרת דבר. מה נותן וידאו מנופץ?"

"יכול מאוד להיות שהיא פגומה (הנפש)," אני אומר, "אבל היא משאירה לנו עקבות. ואנחנו יכולים לעקוב אחריהם, כמו אחרי טביעות רגליים בשלג."
"ולאן הם מובילים?"
"אל האדם עצמו," אני משיב. "זו הנפש. בלי הנפש, דבר אינו מוביל לשום מקום".

"אתה לא אבוד. הבעיה היא רק שהמחשבות שלך נמנעות ממך, או מוחבאות. אבל הנפש חזקה, היא שורדת, גם בלי מחשבה. גם אם הכל נלקח, היא אוצרת בתוכה זרע – את האני שלך. אתה מוכרח להאמין בכוחותיך".

"אתה אומר שאין בעיר מריבות, אין שנאה ואין כמיהה. זה חלום יפה, ואני רוצה באושרך. אבל העדר המריבות והשנאה והכמיהה פירושם שגם ההפך לא קיים. אין שמחה, אין רעות, אין אהבה. רק במקום שיש אכזבה, דיכאון ועצב צומח גם אושר; בלי הייאוש שנלווה לאובדן, אין תקווה."

"מה איבדתי, אם כך? איבדתי הרבה דברים.אולי פנקס שלם מלא בהערות רשומות בכתב זעיר. דברים שלא נראו חשובים כשוויתרתי עליהם. דברים שהסבו צער לי לאחר מכן, אף כי גם ההפך הוא נכון. בני אדם ומקומות ורגשות הלכו וחמקו ממני כל הזמן.
גם אילו עמדו החיים לרשותי ויכלתי לחיות אותם מחדש, לא יכולתי לתאר לעצמי שלא אעשה את הכל כמו שכבר עשיתי. בסופו של דבר, הכל – החיים הללו שאני מאבד – הם אני. ואינני יכול להיות אני אחר חוץ מאני עצמי. נכון או לא?"

"אבל חזרתי תמיד לאותו מקום, כמו סירה עם הגה שמושך לצד אחד. לא הלכתי לשום מקום. הייתי עצמי, המחכה על החוף לעצמי שיחזור".

הבגדים, אפילו אם נזרקו הצידה, יודעים קביעות החומקת מן הלובשים אותם".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *