ארתור וג'ורג'

ארתור הוא ארתור קונן דויל, רופא עיניים שבזמן ההמתנה למטופלים החל לכתוב סיפורים קצרים, יצר לשמחת כולנו את שרלוק הולמס והפך לאחד הסופרים המפורסמים ביותר בדורו. ג'ורג' הוא ג'ורג' אידלגי, עורך דין קצת משונה ומתבודד, הודי במוצאו (למרות שמעולם לא היה בהודו), בן לכומר ולאם סקוטית.

החלק הראשון מתאר את שנות ילדותם של ארתור וג'ורג'. ארתור הגדל באדינבורו וג'ורג' במחוז סטאפורדשר. ארתור קשור לאימו קשר הדוק וכל חייו מכוונים לעזור לה בעתיד ולתת לה את החיים שאביו השיכור לא יכל לתת לה. הוא כמובן הופך לילד פופולרי וספורטאי מצטיין, בהמשך לרופא (מצטיין קצת פחות) ובסופו של דבר לאביו של שרלוק הולמס וזוכה לתהילת עולם ולתואר "סר" בעקבות כך. וג'ורג'? ג'ורג' הוא כאמור בן לכומר אידלג'י, שלמרות נצרותו, לעד יזכרו לו את מוצאו ההודי.

בהיותו נער מתחילים להגיע כל מיני מכתבי נאצה לבית הכומר ויש הסלמה מסויימת כאשר כל מיני בעלי מקצוע וסחורות שלא הוזמנו צצות על מפתן הדלת. לחינם מנסה המשפחה לערב את המשטרה וג'ורג' מקבל שיעור לחיים על בירוקרטיה ואזלת ידו של החוק, במיוחד אם אתה לא "אחד משלהם". ההטרדות האלה מפסיקות לתקופה של כמה שנים ואז יד אלמונית מתחילה לשחוט מיני בהמות באזור. האשמה מכוונת באופן כמעט אוטומטי לעבר ג'ורג' למרות שהדבר נשמע מגוחך לגמרי. שום דבר לא מעניין את המשטרה ועושה רושם שהיא עושה הכל על מנת למצוא שעיר לעזאזל, ובמקרה הזה ממש נוח "להתלבש" על ג'ורג'. הפרשה הזו היא סיפור אמיתי שהתרחש באנגליה בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20 ונודעה בשם "שערוריית וירליי הגדולה".

הפרקים הם לסירוגין – אחד על ארתור ואחד על ג'ורג'. השניים נפגשים רק בעמוד 277, שזה יותר ממחצית הספר. אני מסכימה שהרקע של שניהם מאוד חשוב להתפתחות העלילה אך נראה לי שזה טיפה'לה ארוך… ג'ורג' כמובן מואשם על לא עוול בכפו ולומד על בשרו את האיטיות וחוסר היעילות של גלגלי הבירוקרטיה ושל החוק שבו הוא כל כך מאמין ובחר לעסוק. שום דבר ושום עדות סותרת לא עוזרת והוא נכלא לכמה שנים. כאשר הוא משתחרר הוא שולח מכתב לארתור בבקשת עזרה. כאן המקום לציין שבאותה תקופה ארתור היה מקבל הרבה מכתבים שכן לאנשים היה קשה לקבל את העובדה ששרלוק הולמס הוא יצור דמיוני. המכתבים הכילו מיני בקשות לפתרון תעלומות. המכתב של ג'ורג' לא היה שונה אך עם זאת הוא תפס את עיניו של ארתור. כך נוצר המפגש בין השניים. ארתור מאמין בחפותו של ג'ורג' ומחליט לעשות הכל על מנת להוכיח את חפותו.

אין ספק שהסיפור מהנה והכתיבה קולחת. ההתחלה הייתה קצת איטית בשבילי ורק לקראת אמצע הספר ממש נשאבתי. המתח נבנה לאט ובזהירות. הבעיה היחידה שלי עם הספר הזה היא האורך שלו. כאמור, ארתור וג'ורג' נפגשים רק אחרי אמצע הספר. כל החלק הראשון מוקדש לילדותם, נערותם ורקע כללי שקודם לאותה שערורייה מדוברת. זה אכן חשוב אך לטעמי קיבל נפח נרחב מידי. ארתור מקבל הרבה יותר במה מג'ורג', מה שאולי מתבקש מעצם היותו הדמות ה"מפורסמת" בסיפור, אבל זהו סיפור של שניהם ואני חושבת שהם צריכים לקבל את אותה ההתייחסות. במיוחד לאור העובדה שמי שסופג על בשרו את הכל הוא ג'ורג'.

אהבתי מאוד את התקופתיות, אנגליה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 (אותה תקופתיות שאהבתי בכתבי שרלוק הולמס) על מלבושיה ואנשיה. הספר מאוד נגע בי, בעיקר בגלל אזלת היד של המשטרה והרצון לעשות צדק כשאף אחד לא מקשיב לך ולא ממש מעוניין שתהיה צודק. זה מתסכל וכואב גם בזמן הקריאה וגם כאשר זה קורה לנו בחיים (מי מאיתנו לא הרגיש שנעשתה לו עוולה כזו או אחרת במהלך החיים?).

לסיכום – ספר שכתוב טוב, מעניין ומותח, אף שאפשר היה לקצר לטעמי בשבעים עמודים לפחות. אוהבי שרלוק הולמס אולי מעט יתאכזבו לקרוא שארתור לא אהב במיוחד את יציר כפיו ולעיתים חטא ביוהרה וברצון להתפרסם עוד…


 דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה יפייפיה לטעמי. הצבע הוא מעין צהוב בננה עם טקסטורה שמזכירה ספרים "של פעם". יש איור קטן של שני אנשים, ארתור וג'ורג' כמובן. שפת הגוף שלהם אומרת הכל ודי ברור מי זה מי. מקסים. כל השפה העיצובית מסביב מאוד יפה, הבחירה לא לתת לאימג' להשתלט על העטיפה ולתחום את הכל במסגרת מעוטרת (אך לא מעוטרת מידי) עושה את העבודה ונעימה לעין.


ציטוטים:

"הדעת נובעת מהמוח כפי שמיצי המרה מופרשים מהכבד – עיניין גופני טהור מטבעו; ואילו הנפש, ככל שניתן להודות בקיומו של מונח שכזה, היא ההשפעה הכוללת של כל התפקודים התורשתיים והאישיים של הדעת".

"חיים. באיזה קלות כולם, ובכללם הוא עצמו, מבטאים את המילה. החיים חייבים להימשך, הסכימו כולם כלאחר יד. ועם זאת רק מעטים שואלים מה הם החיים, ולמה הם החיים, ואם אלה החיים ואין בלתם, או שמא רק מבוא לקראת משהו שונה לגמרי. תכופות היה ארתור נדהם לנוכח השאננות שבה המשיכו אנשים ב… במה שהם כינו בשלווה החיים שלהם, כאילו הבינו את המילה או את הדבר עצמו".

"בעיניו להיות אבא פירושו להיות אח אחראי מעט יותר. אתה מגן על ילדיך, אתה מספק את צורכיהם, אתה משמש להם דוגמה; וכמו כן אתה גורם להם להבין שהם ילדים, דהיינו, מבוגרים לא מושלמים ואפילו פגומים".

"…בכל זאת התחלתי להאמין שנשים – נשים אחרות – הן כמו ארצות רחוקות. אלא שהייתי בארצות רחוקות – אי שם בערבות אפריקה – ותמיד הצלחתי להסתדר. אולי אני לא מדבר בהיגיון" הוא משתתק. הוא זקוק לתגובה. "אנחנו לא רחוקות כל כך, ארתור. אנחנו יותר כמו מחוז שכן שמסיבה כלשהי שכחת לחקור. וכשסוף סוף אתה ניגש לחקור, אתה לא בטוח אם מדובר במקום מתקדם או פרימיטיבי יותר. כן, כן. אני יודעת מה חושבים גברים. וייתכן ששתי האפשרויות נכונות, ובו בזמן ייתכן גם ששתיהן שגויות".

"אהבתנו היא משהו בלתי נפרד, נבדל מן העולם, זר לו. לעיני העולם היא בלתי נראית, בלתי מוחשית, ועם זאת לעיני, לעיננו, היא ניכרת בבירור ומוחשית מאוד. היא אולי אינה מתקיימת בתוך ריק, אך היא מתקיימת גם מתקיימת במקום שבו האטמוספירה שונה: קלה יותר או כבדה יותר, אני אף פעם לא בטוח איזו משתי האפשרויות. ובמקום כלשהו מחוץ לזמן. זה תמיד היה כך, למן ההתחלה.. זה הדבר הראשון שזיהינו. שיש לנו אהבה נדירה שמחיה אותי – אותנו – לנצח".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *