בַּחוֹל

נתחיל מהפרטים היבשים – השנים הן שנות ה-70 במדינת ישראל. ביולי 1973 נמצאת גופת נערה בת 18, העונה לשם טליה רבינוב, בחולות קיסריה. לצוות החקירה מצורף אחד, רפ"ק רם דינור, כוכב עולה בשמי המשטרה, קצין חקירות מוערך שכולם היו רוצים לעבוד איתו. אני לא יודעת למה הגדירו את הספר הזה "ספר מתח" – כל ספר שמתחיל בגופה ובחקירה אוטומטית הופך לספר מתח? כל סיפור הגופה וההתחקות אחר רגעיה האחרונים של טליה רבינוב הוא בעצם סוג של תפאורה. כל החקירה הזו היא כלי בידי רפ"ק רם דינור להתחקות אחר עברו שלו, אחר רגעיו האחרונים שלו…

כבר בתחילת הספר אנחנו מבינים שרם כותב לנו כאשר הוא עצמו גוסס, הוא עצמו שוכב בחול (גם טליה נמצאת בחול, גם בסיני יש הרבה חול וגם ראשו של רם נמצא עמוק בחול באיזשהו מקום) ומדבר אל אחיו. כל הספר הוא סוג של דו-שיח חד צדדי בין רם לבין אחיו הצעיר.

רם דינור הוא לשעבר רומן פוירבלום, נמסר בתקופת מלחמת העולם השניה לזוג פולני על מנת להציל את עורו מידם הארוכה של הנאצים. שם הוא מקבל את השם – רומק ווישניאבסק, על מנת להסתיר את זהותו היהודית, נאסר עליו גם להרכיב משקפיים (מסתבר שגם זה היה סממן יהודי באותה התקופה). אפשר להגיד שהמלחמה "עוברת על ידו" והוא לא ממש מרגיש אותה ועוברת עליו סך הכל תקופה טובה מאוד אצל יז'י וברברה וושניאבסק שמספרים לכולם שהוא האחיין שלהם. הם מאוד אוהבים אותו וזה הדדי. אמו מוצאת את מותה במחנות ואביו ניצל מפני שהספיק לעלות לישראל (אז פלסטינה) עוד לפני המלחמה. שם הוא מוצא לו אישה חדשה ונושא אותה. רומק עולה ארצה בעזרת הסוכנות היהודית ולחצו של האב, אך מפני שיחסי האב והבן לא עולים יפה הוא נשלח לקיבוץ למוסדות שונים. הוא נושא לאישה את מילכי הקיבוצניקית וחי איתה בתל אביב, הופך לרם דינור, שוכח לחלוטין את כל הפולנית שידע ואם מילכי לא הייתה מזכירה לו לפעמים, בכלל היה בטוח שהוא צבר מלידה. הוא מתגייס למשטרה והופך לאחד החוקרים המוערכים והמוצלחים.

ואז באה טליה רבינוב וגופתה העירומה, המסוממת והחנוקה שנמצאת בחולות. משהו בחקירה הזו שונה מבחינת רם דינור שלנו והוא עצמו אפילו לא יודע לשים את האצבע שלו על מה זה בדיוק… משהו בו משתנה. הוא תמיד ראה את עצמו מאושר, אחד שיש לו הכל, היחסים שלו ושל מילכי מתוארים כמו הזוג שכולנו היינו רוצים להיות "רם ומילכי לנצח", הכל הם מספרים אחד לשני, ממש פוצי מוצי שאפשר כמעט להקיא ממנו – ופתאום – כל התפיסה שלו משתנה.

אני לא רוצה לספר לכם בדיוק מה קורה שם כדי לא ליפול לספוילרים, אבל רם יוצא בחקירה פרטית משלו אחר עברו שלו ואחר אחיו האבוד שהוא מגלה את קיומו סתם כך, במקרה, באמצע החיים. אותו האח שלו הוא מספר את כל הסיפור.

כאמור, התקופה היא שנות השבעים, והימים הם הימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. האוירה הרווחת בין הצעירים של אותה תקופה היא הרבה סמים, סקס, פינק פלויד וה"דורס" ובין כל אלה רם מחפש את אחיו ואת עצמו.

מידי כמה פרקים מביא לנו אגור שיף מין פסקאות קטנות שבהן הוא מתאר את האקטואליה של אותה תקופה, כמו כותרות עיתונים, שממקמים את הקורא יותר טוב בזמנים: "נכשל ניסיון לסיים את שביתת האחיות. סאדאת, חוסין ואסד נפגשו בקהיר. נפתחה תערוכת "מאה שנות התיישבות". אחד-עשר ערבים נפצעו בקטטה בחוף תל אביב. הם רבו על חלוקת אזורי ההשכרה של כיסאות הנוח. התגלתה פצצה בביתן הישראלי בתערוכת הרדיו והטלויזיה בברלין. נחתם הסכם להקמת "הליכוד"…." וכן הלאה. למרות שחלק מהדברים נראים חסרי חשיבות זה עוזר להבין את הלך הרוח במדינה באותה תקופה. הרגשתי שאני ממש חלק מזה, זה עזר לי "להיכנס" יותר לתוך הסיפור, אפילו שמדובר על כמה שנים טובות טרום הולדתי.

אם קוראים לספר "ספר מתח" אזי יש לו מספר בעיות – תעלומת הרציחות היא לא העיניין העיקרי כאן בספר והפתרון שניתן לקראת הסוף משאיר חלק מהקצוות פתוחים ולא לגמרי ברור איך הגיע אליו. גם במהלך החקירה נמצאים אי אלו חפצים שלא ברור איך נעלמו מעיני החוקרים בשלב מוקדם יותר. אם כן, כרומן בלשי הספר אינו חף מבעיות. יחד עם זאת – לא יכולתי להניח אותו מהיד. באיזשהו מקום כבר לא כל כך היה אכפת לי מטליה רבינוב, אותה גופה מסכנה שנתגלתה, אלא מרם דינור – מי הוא ואת מי הוא מחפש?? האם הוא ימצא אותו? ואיפה?

הכתיבה של אגור יפייפיה בעיני, מצד אחת נקראת בקלות וקולחת ומצד שני כל כך יפה, התיאורים שלו פשוט מקסימים ואפשר לראות זאת בציטוטים שהבאתי. קראתי את ספרו "חיות מתות ומזג אויר" (סיפורים קצרים) לפני כמה שנים וגם שם התלהבתי מהשפה (ציטוטים שפרסמתי כאן מתוך הספר).

אהבתי מאוד. מומלץ.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 


פינת העטיפה:

אי אפשר להתעלם מהעטיפה הזו – הצבע שלה פשוט קופץ לעיניים ועושה כאב ראש. הבחירה בצבע מתאימה מאוד לדעתי, שכן מדובר על אותה תקופה פסיכדלית של סקס-סמים-ורוקנרול. כשהגיע רם דינור לחדר של טליה רבינוב במסגרת החקירה, כל החדר שלה היה צבוע בצבעים כאלה פסיכדליים וזה הופך להיות מבחינתו משהו שמאוד מזוהה עם הצעירים האלה. גם האימג'ים על העטיפה נבחרו בקפידה ומאוד מתאימים – גופה (?) שרועה שתלתליה מפוזרים סביבה, המיניבוס שמילכי קנתה להם לכבוד יום הנישואים, טנק שכמובן מסמל את מלחמת יום הכיפורים, עלה מריחואנה (אין צורך להסביר) וסמל השלום שמזוהה כל כך עם אותה תקופה ואותה צעירים שבחלו בכל סוג של מיליטריזם. כל הזמן חזרתי לעטיפה וחיפשתי עוד דברים, מצאתי את עצמי בוהה בה ונותנת לה לעשות לי כאב ראש עם הצבע הזה והעומס. עטיפה מאוד מוצלחת לטעמי.


ציטוטים:

"הזיכרונות דומים לחלון מכוסה אד וחסום בתריס. ניתן להבחין בנופים המטושטשים שנמצאים שם, מעבר לזגוגית הלבנה ולחרכי התריס המוגף, ואפשר אפילו לראות פה ושם תמונה ברורה במקומות שקצה האף מנקה לו, לזמן קצר מאוד, אי קטן של שקיפות".

"…אמי החורגת הייתה אומרת, הרעיונות הטובים לא באים כשמחכים להם, ממש כמו צרות".

"הוא היה מאותם אנשים שרואים במילים איום על ממשותו של העולם. רעיונות עשויים ממילים, לא מחומר מוצק. מילים עשויות מאוויר. אוויר הוא ערמומי. לכאורה שקוף וחסר משקל אבל לעיתים קרובות מידי הוא צובר מהירות ועוצמה ואז קוראים לו רוח".

"אחי, אם יש איזשהו ערך למילים הריהו ביכולתן לכסות על השתיקה שהיא לפעמים כמו מכרה עזוב שבו מופקרות המחשבות להתנפל ולטרוף זו את זו עד כלות".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *