בטוב וברע

הספר נפתח במותו של יוסף מדום לב, בשנות הארבעים המאוחרות של חייו.

שבעה חודשים קודם למותו, שלומית, אישתו ואם שתי בנותיו, זורקת אותו מהבית אחרי כמעט עשרים וחמש שנים של אהבה גדולה. הספר מתחיל מנקודת מבטה של שלומית וממש אפשר להרגיש את המתחים בתוך המשפחה, שלומית כל הזמן מרגישה שבוחנים אותה ואת מידת האבלות שלה. האם היא בוכה? האם קשה לה? היא כל הזמן מנסה לרצות את כולם כדי שלא יסתכלו עליה בעין עקומה.

תוך כדי התקדמות הסיפור אנחנו מגלים שהמשפחה הזו רחוקה מלהיות כליל השלמות. שמואל וארלט, הוריו של יוסף, נפרדו גם הם ושמואל עזב את הבית כבר פעמיים. הוא בגד באישתו על ימין ועל שמאל ואחת מהפרשיות שלו הייתה עם מעיין, חברת הילדות הטובה ביותר של שלומית ויוסף, שצעירה ממנו בעשרים ומשהו שנים. תלמה וגדעון, הוריה של שלומית, גם הם לא מושלמים, הם מלאים בכסף אבל לא נראה שיש שם יותר מידי אהבה. באחת השיחות שלומית מטיחה באימה שהיא הולכת לישון לצד מישהו שהיא לא סובלת.

שאול נשוי לאחותו של יוסף המנוח. הוא ויוסף היו חברים טובים ולאחר מותו הוא דואג לאספקת הסמים הקלים לשלומית המתאבלת.

ההורים של שלומית שוכרים לה ולילדות בית צמוד-קרקע באיזה מושב. בעלי הבית הם אפרת ההריונית ובעלה יואב, שלפרק זמן מסויים מתאהב בשלומית ומפתח אובססיה מסוימת כלפיה.

נשמע כמו אופרת סבון? אכן כן. אבל אופרת סבון משובחת במיוחד. למה? כי הכל יכול לקרות לכולנו. אין כאן שום דבר שנשמע מופרך או לא הגיוני. אלו הסיפורים של השכנים, של הבחורה מהמכולת, של החברים ולכן כל כך קל להזדהות עם העלילה.

כאמור, שלומית מוצאת את עצמה פתאום אלמנה. זה לא אמור להזיז לה יותר מידי כי היא עצמה זרקה את יוסף מהבית כמה חודשים קודם לכן, אבל פתאום היא מבינה כמה היא לא יכולה להסתדר בלעדיו. משהו בה משתנה. היא כבר לא צעירה בעצמה (44 אם אני לא טועה), יש לה שתי ילדות מקסימות, איה ונינה, והיא מנסה "לתפוס את עצמה בידיים" בלי, חלילה, להוציא את הג'וינט מפה.

זה סיפור על הורים, שמנסים בעל כורחם לעזור לילדיהם ותוך כדי לנסות להבין "איפה הם טעו" בגידול ובחינוך, זה סיפור על החברות בין שלומית ומעיין שנפסקה לעשרים שנה ועכשיו עומדת לבחינה מחודשת, זה סיפור על התבגרות (והזדקנות) של כל הדמויות וזה כמובן גם סיפור על האהבה שהייתה ליוסף ולשלומית.

לנדסמן לוקחת אותנו קדימה ואחורה בזמנים, אחורה כדי להכיר את הסיפורים ומערכות היחסים שמלאים בשקרים ובגידות וקדימה לקראת ה"חזרה לחיים" של כל הדמויות.

באופן אירוני, רק אחרי שיוסף נפטר כולם עושים מאמץ כדי לסדר הכל. משהו במוות הזה מבגר את כולם.

המספר הוא כל יודע. כל פרק מובא מפיה של דמות אחרת, פעם זו שלומית, פעם אביו של יוסף, ופעם מעיין. מה שמעניין בכתיבה זה שמלבד בפרקים של שלומית, כל הפרקים כתובים בגוף שלישי. הפרקים של שלומית כתובים בגוף שני. זו בחירה מעניינת לטעמי ועדיין לא ירדתי לעומקה. יש משהו שיותר מזדהים איתו כאשר הפרק כתוב בגוף שני ובאמת, בסופו של דבר – זהו הסיפור של שלומית.

הכתיבה מקסימה לדעתי ועל זה יעידו שפע הציטוטים שהבאתי.

העלילה יכולה להיות טיפה מדכאת וכבדה אך יחד עם זאת נהנתי מכל רגע.

מומלץ בחום!


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

על העטיפה אנו רואים צילום של דרך עפר בין שדרת ברושים. תמונה שמאוד אופיינית לאיזורי המושבים/קיבוצים. במבט ראשון הכל נראה שימשי ונחמד אבל ברגע שמסתכלים שוב רואים את העצים הסוגרים בצדדים, שהם פשוט גושים שחורים (אין בהם שום פרטים) שממש ממסגרים את התמונה בצדדים ומראים על משהו קצת יותר אפל וקודר. וזה בדיוק הסיפור – על פניו הכל נראה יחסית "בסדר", אבל כשלוקחים צעד אחורה, רואים פתאום את העצים סוגרים. אהבתי.


ציטוטים:

"תמיד אהבת את גשמי המלקוש, שיש בהם משהו הרואי, לא כמו היורה שמגיע טיפין – טיפין, עושה טובה שהוא ממטיר יותר מכמה דקות, מזדרזף ונעלם. גשמי המלקוש הם כנופיה לכל דבר, שמשביתה את שמחת האביב, תופסת חקלאים לא מוכנים מתחפרים בשטח, מתעללת בזאטוטים שגאים בסנדליהם החדשים, מתנהגת כאילו היא זוממת לפרק את הצורה לעולם לפני שהיא מסתלקת סופית".

"אסור לתת לפחדים לשלוט. גם אם אין לנו באמת שליטה על חיינו אנחנו מוכרחים להתנהג כאילו הם סרים למרותנו".

"אם אין לך מושג מה באמת את רוצה לעשות, הוא אמר לה פעם, תעשי רק מה שאת חייבת לעשות, רק מה שמתבקש לעשות, רק מה שעשייתו שגורה וברורה. האסונות הגדולים ביותר מתחוללים כשאנשים מתעקשים לצאת מעורם, ואז הם נוטים לפעמים לפעול בהיסח הדעת, בלי לדעת באמת לאן הם מכוונים ומה הקשר בין מעשיהם למציאות".

"…ככל שאת מחכה יותר כך את מחוקה יותר".

"פעם הסבירו לה באיזה קורס שהיא לקחה בפּוּנה, אצל החברה' האלה של אוֹשוֹ, שהשם שלך זה אתה ומי שמשבש לך אותו, אפילו אם זה נעשה מתוך חיבה, בעצם מנסה לשנות אותך כי הוא לא מקבל אותך".

"יש כל כך הרבה דברים שאת יכולה לעשות עם החיים שלך. והם נמשכים.
כי את לא מתה, לך יש חיים.
את יכולה, בתור התחלה, להחליט שאת רוצה לחיות אותם. ואז, אם החלטת שאת רוצה, את יכולה להחליט איך את רוצה לחיות אותם, ושני הדברים האלה תלויים רק בך. כי אם מישהו מת, אלה החיים שלו שנגמרו, לא שלך. ואת לא צריכה להרוג אותו בתוכך כדי להמשיך. את יכולה לסגור בינך לבינך, שגם אם הוא הלך לעולמו הוא נשאר בעולמך כל עוד את בחיים".

"…זה מה שיפה בפתגמים עתיקים, שהם מכילים את הכל ואז מתפוררים לך בידיים ואת נשארת בלי כלום. כל אחד יכול למצוא בהם משהו, לסובב אותו, להלביש אותו על צרכיו הדחופים".

"היית יכולה לתבוע אותו על הפרת הסכם. הוא, שהבטיח לך שבחיים, לעולם, לנצח נצחים, הוא לא יעזוב אותך, הבטיח חל גם אחרי שעזבת אותו. אבל את כבר יודעת טוב מאוד מה שוות ההבטחות האלה שלו. הנה לך. הוא זה שחילץ את עצמו מכל הסידורים של החיים, סובב את הגב לעולם כמו גיבורי הרוקנרול הנערצים עליכם, משאיר אותך להסתדר עם הבנקים, המוסכים, השילוט השערורייתי בכבישים, מערכת החינוך, הקופאיות בסופר, אמא שלו, אבא שלו, הילדות שלו, ועם מועקת הכישלון של שניכם מעכשיו ועד עולם.
את תראי לו מה זה כשתפגשו בגיהנום".

"את לא קונה אף פעם שום דבר באריזה משפחתית או חסכונית. את מפחדת שתמותי לפני שתספיקי לחסל את המלאי. זה נראה לך כמו התגרות בגורל. את קונה רק מה שאת צריכה".

"מוזר איך בֶגד, כמו גבר, יכול לעורר רגשות הפכפכים ולא רציניים כאלה, שלכאורה מתאיידים להם, ואז חוזרים פתאום, השד יודע למה, להטריד את מנוחתך".

"ורק אחרי שאת מתרחקת, נוסעת באיטיות במורד ההר, את יודעת להגיד לעצמך שמה שעכשיו מתרחש בתוכך זו תאונת שרשרת מזוויעה שבה רגש מתרסק ברגש, ואת נותנת בהם שמות – העלבון, הזעם, האימה והפיכחון".

"היה יותר קל איכשהו לשקר. אתה יודע איך זה, אם זה בא לך באופן טבעי להמציא מחדש את המציאות אתה מתחיל להאמין בזה, בכל השקרים שאתה מספר. ובשביל מה אתה משקר אם לא כדי להפוך את המציאות שלך לקצת יותר נסבלת?"

"בכל דבר שאתה עובד בו כדי להתפרנס, אתה בעצם מתמודד עם ההפרעות שלך בתקשורת עם אנשים".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *