האח האחרון

 *הספר התקבל לסקירה מתפוז*

לכל אלו שמחפשים ספרים שמחים ואופטימים – זה לא המקום, אז אתם מוזמנים לעזוב עכשיו וללכת לשבת בחושך.

על העטיפה כתוב: "בערוב ימיו, כשדָוד נגלה אליו בחלומו, ראג' מוטל בחזרה אל ילדותו: שדות סוכר, אב הנוטה לפרצי אלימות, רוך אימהי, משחקים ליד הנהר עם אחיו, שמש יוקדת, גשמי זלעפות. אושר ארעי שנסחף על ידי ציקלון, ומשפחה שמתיישבת בסמוך לבית סוהר שפליטים מסתוריים מוחזקים בו. ראג' נאחז בזיכרון של אותם מאורעות שצלקו את נפשו. ובכלימה על היותו אדם".

אני מביאה לשם שינוי חלק מהכתוב על העטיפה כי אלו הפרטים היבשים. ממש יבשים. זה לא אמר לי הרבה על הספר ולא הכין אותי לחוויה הזו שעברתי. אני חושבת שההגדרה הכי טובה לספר הזה היא – נוּגֶה. מתחילת הספר יש איזו אוירה של עצבות, כזו שמלווה את כל הספר, שאפילו הרגעים האופטימיים הקטנים שעלו חיוך על שפתי לא הצליחו להפיג כי היה לי ברור כבר מהעמוד הראשון שהספר טומן בתוכו הרבה טרגדיות.

ראג' הוא ילד שגדל באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. יש לו שני אחים, אחד גדול ואחד קטן, אמא נהדרת ואב שנוטה לחזור הביתה שיכור ולהכות את כולם עם שוט שהכין מקנה סוכר. מכות שגורמות לא פעם לחבלות קשות מאוד ולאיבוד ההכרה. המשפחה חיה בתנאי עוני לא פשוטים וכל גשם שוטף שיורד זורע הרס בכפר הקטן מאפו. כבר בעמודים הראשונים אנו מגלים ששני אחיו של ראג' נהרגים באחד השיטפונות והמשפחה מחליטה לעקור לבו-באסן, שם מוצא האב עבודה כסוהר בבית סוהר שפליטים מוחזקים בו.

ראג' הוא כמובן "האח האחרון" שנשאר במשפחה והוא מכה על החטא הזה כל יום. הוא מתגעגע לאחיו ומחפש מי שיחליף את מקומם ויעזור לו להגן על אימו מהזעם הבלתי נשלט של אביו. הוא מרבה לטייל ביער שסביב הבית וסביב בית הסוהר ומפתח חברות נפש עם ילד יהודי בגילו בשם דוד, המוחזק בבית הסוהר.

התקופה היא שנות הארבעים של המאה ה-20 ומלחמת העולם השניה מתרחשת ברקע, אולם ראג' לא מודע לזה בכלל. יותר מזה – רק בסוף הספר, כשהוא כבר ילד יותר גדול – רק אז הוא שומע פעם ראשונה על המלחמה ההיא.

הספר מתחיל בהווה, שבו ראג' הוא כבר אדם מבוגר ובעל משפחה משל עצמו. לילה אחד הוא חולם על דוד וזה מה ש"זורק" אותו לכל אותם זכרונות המתוארים בספר. הסיפור הוא רובו ככולו בעבר אבל פה ושם יש תובנות של ראג' המבוגר.

אנחנו יודעים, מתוך עטיפת הספר, שהאנשים שבבית הסוהר הם יהודים שביקשו לעלות "ארצה" אולם הבריטים הגלו אותם לאי מאוריציוס (אז מושבה בריטית) מפני שלא היו להם המסמכים הדרושים. אותם פליטים מוחזקים בבית הסוהר וחולמים כל יום על "לעלות ארצה". חלקם בסופו של דבר מגיעים וחלקם לא שורדים את השהות באי ואת הדרך. כמובן שאת כל זה ראג' לא יודע. הוא ודוד לא מדברים באותה שפה אבל הם מצליחים להתחבר ללא מילים בצורה שלא תיאמן. ראג' כמובן מוצא בדוד תחליף לאחיו המתים ודוד? דוד הוא יתום שרגיל לרצות אנשים ולעשות מה שאומרים לו.

זהו סיפור על חברות כנגד כל הסיכויים בתקופה בלתי אפשרית כמעט.

אני אוהבת סיפורים שאני לומדת מהם משהו וכאן ישר הלכתי לחפש את האי מאורציוס ואת ההיסטוריה שלו, את בו-באסן ואת הנקודה היהודית שם. לא היה לי מושג שהיו יהודים שם בתקופה המסויימת הזו וזה היה מעניין לקרוא על המקום ועל התקופה (יש שם אפילו בית קברות יהודי).

מעבר לזה – אני סאקרית של סיפורי חברוּת. חברות זה סוג של ערך עליון מבחינתי ואני מתרגשת כל פעם שאני קוראת על דמויות שמתחברות בתקופות בלתי אפשרויות על רקע של רוע, עוני, רעב והרבה קשיים.

מומלץ.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

עוד עטיפה מקסימה מבית היוצר של המעצב אמרי זרטל. אנו רואים ציור של קני סוכר, שהוא מוטיב חוזר בסיפור, גם לטובה וגם לרעה. הזיכרונות של ראג' מלאים בקני הסוכר שהקיפו את הכפר שבו גדל. לצערו, אביו היה מכין שוט מקני הסוכר האלה ובו היה מכה את אימו ואת האחים מפני שמכות בידיים חשופות היו נראות יותר לעין ולעיתים גורמות נזק שהצריך טיפול רפואי… אני אוהבת את העטיפה מפני שיש בה משהו עצוב כמו הסיפור עצמו. הסידור של קני הסוכר נראה כמו סורגים וזה ישר מתחבר לאותו בית סוהר בבו-באסן שבו נמצאו אותם פליטים יהודים וגם בית הסוהר שנמצא בו ראג' – מקום שכוח אל שאין לאן לברוח ממנו ואין אפשרות לברוח מנחת זרועו של האב השיכור.


ציטוטים:

"כשמזדקנים עושים את הכל מבעוד מועד מפני שחוששים נורא לא להספיק, ואחר כך משתעממים בזמן שממתינים לאחרים".

"אמא נשאה איתה כל חייה, כמוני, את מותם של אניל ושל וינוד, וכמוני, מעולם לא יכלה לבטא ולא במילה את האובדן הזה. אדם יכול לקרוא לעצמו יתום, אלמן או אלמנה, אבל כשהוא מאבד שני בנים ביום אחד, שני אחים יקרים ביום אחד, מה הוא? באיזו מילה יגדיר את מי שהפך להיות? המילה הזאת הייתה יכולה לעזור לנו, יכולנו לדעת ממה בדיוק אנחנו סובלים כשהדמעות נקוות בעיניים באופן בלתי מוסבר, וכשגם אחרי שנים די בניחוח כלשהו, בצבע כלשהו, בטעם כלשהו על הלשון כדי לצלול שוב לתוך היגון, המילה הזאת הייתה יכולה לתאר אותנו, להצדיק אותנו, וכולם היו מבינים".

"כשאמות ובני יפנה את ביתי, הוא ימצא על הארון שלי מזוודה קטנה גדושה במחקים שאספתי בכל חיי. לא יכולתי להתאפק, בכל טיול בתוך האי או מחוצה לו קניתי מחקים בגדלים ובצבעים שונים. בני לא יבין זאת, הוא יראה בכך שיגיון של איש זקן. אולי כדאי שאסביר לו שזאת הייתה דרכי לתעתע בזמן המתכלה, לדחות את המוות ולטפח את האשליה שאפשר למחוק הכל ולהתחיל מנקודת מוצא טובה יותר".

"זיכרון הוא דבר משונה; כל אימת שאני רואה את דגל אנגליה מתנופף, ולו גם בטלויזיה, ההמנון מתחיל להתנגן בראשי על כורחי. מוחי פולט מחדש את המילים, זה מעורר בי רוגז חביב, מתחשק לי לעצור את הקלטת שם, במעלה ראשי הזקן, אבל ככה זה, שישים שנה, מדינה עצמאית, דגל חדש, המנון חדש ובתוך תוכי אני נשאר הכלב של פבלוב".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *