האיש שלא פסק לישון

 זה הראשון של אפלפלד שאני קוראת אבל זה בהחלט לא יהיה האחרון. מעניין שבדיוק לפני שבועיים סיימתי את תש"ח של קניוק ושני הספרים האלה מתעסקים באתה תקופה פחות או יותר, אפשר גם להגיד ששניהם ספרי זכרונות, תש"ח באופן מובהק יותר ואילו האיש שלא פסק לישון באופן מובהק קצת פחות, אבל מאוד מעניין לקרוא את שניהם בסמיכות ולראות איך כל אחד בוחר להראות את הזכרונות (הלא פשוטים) שלו מאותה תקופה של הקמת המדינה.

ארווין – אהרון  הצליח להינצל מזרועותיהם הארוכות של הנאצים. הוא התחבא במרתף של חבר (עלק חבר) של ההורים. בתום המלחמה הוא נודד בחברת פליטים נוספים לאורך אירופה. כל הזמן הזה הוא שרוי במעין תרדמת והאנשים מעבירים אותו קרונות כשצריך, מאכילים אותו ובאופן כללי דואגים לצרכיו ולשלומו. הם לא בטוחים שהשינה הזו טובה לו ולא יודעים אם יתעורר ממנה בכלל אך הם ממשיכים לתמוך בו לאורך כל הדרך עד לנפולי. רק בנפולי שלחופי איטליה ארווין מתחיל להתעורר לאיטו ובוחר להצטרך לחבורת צעירים שמכשירה את עצמה לחיים בארץ – אימונים פיזיים, בניית אוהלים וכיוצא בזה. ההפרדה בין הקבוצה הזו לבין הפליטים היא מאוד ברורה אבל ארווין נמשך כל הזמן לפליטים, שהחזיקו אותו, את "נער השינה" כפי שהם קוראים לו, על כתפיהם לאורך כל הדרך, הם מזכירים לו את משפחתו שנלקחה ממנו בלית ברירה. למרות שבעצם הוא התעורר כבר מהשינה הרצופה הוא עדיין צורך שעות שינה רבות ולפעמים נרדם לפרקי זמן ארוכים ואפילו מבקש חופשים ממי שמדריך אותם (בחור ישראלי בשם אפרים) על מנת להיכנע לתרדמת שנופלת עליו.

השינה היא אלמנט מאוד חשוב בסיפור ואני הרגשתי שכל מה שעובר עליו בזמן שהוא ישן, דהיינו החלומות שלו, הם כמעט סיפור נפרד. בחלומות הוא מתחבר אל הוריו ואל שאר משפחתו, אל הבית והעיר שבה גדל. הוא חוזר אל אביו, סופר המנסה בכל כוחו למצוא את הניסוחים המתאימים ולא ממש מצליח ובעיקר אל אימו, שאליה הוא הכי קרוב. דרך החלומות האלה והשיחות שהוא מנהל עם אימו, הוא מחליט בסופו של דבר ללכת בעקבות אביו ולהיות סופר.

הרגשתי שארווין כל הזמן נמצא באמצע, "בין" כל מיני דברים – בין הפליטים לבין שאר הנערים, בין שפות (אוסרים על הנערים לדבר בשפת אימם והם צריכים לדבר עברית) ולכן הוא שוכח את שפת אימו אך עדיין לא יודע עברית ומוצא את עצמו עם קשיי התבטאות, בין שינה לבין ערנות – הערנות הוא מה שקורה לו עכשיו, ההכשרה לגדודי ההגנה, העלייה ארצה וההתאקלמות והשינה מחברת אותו חזרה לעבר, לבית הוריו ובעיקר לאימו.

בקרב הראשון שלו ארווין נפצע בשתי רגליו והרופאים מאוד סקפטים לגבי החלמתו, למעט אחד, דוקטור וינטר, שמאמין לאורך כל הדרך שהוא יחזור ללכת בקרוב. בעצם רוב הספר מתרחש בכלל בבית החולים ובשיקום ומביא את הגיגיו ומחשבותיו של ארווין, את החלומות שבעקבותיהם הוא מחליט להיעשות סופר ואת הביקורים ההולכים ופוחתים של חבריו ככל שהזמן עובר. בהתחלה כל מה שהוא רוצה זה לחזור אל חבריו ולהמשיך לבנות טרסות, אבל לקראת הסוף הוא מעוניין יותר בבדידות מפחד שירחמו עליו ויתייחסו אליו כנכה מלחמה מסכן.

הסיפור נגע בי מאוד והוא כתוב בצורה מדהימה, הפרקים קצרים והוא זורם בכיף ובקלילות. התכנים לא קשים יותר מידי כמו בתש"ח, כי בסך הכל רוב הזמן הוא כאמור מבלה בבית החולים, מה שקשה היא ההתמודדות עם מציאות חדשה, שטומנת בחובה ארץ חדשה, שפה חדשה, מנהגים חדשים וחלומות חדשים. אני לא יודעת מה עוד לכתוב כאן כדי לספר לכם כמה הספר הזה טוב לדעתי, נראה לי שאני פשוט לא מוצאת את המילים ואת המקומות המדויקים לשים עליהם את האצבע. זה פשוט ספר מעולה. נקודה.

מומלץ.  


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש) 


פינת העטיפה:

בהתחלה לא הבנתי את העטיפה. כל פעם כשסגרתי את הספר הסתכלתי עליה שוב ו…לא הבנתי. ואז כשהתיישבתי לכתוב את הסקירה הזו נפתח דיון מעמיק ביני לבין בעלי שיחיה ואז נפל לי סוף סוף האסימון… הסולם! איך פספסתי את זה עד עכשיו? אנו רואים תמונה עם מנעד צבעים די אנמי, קצת מת אפשר להגיד, במרכז התמונה עומד עץ עירום מעלים ועליו נשען סולם. התמונה נראית מאוד אירופאית. עד כאן הפרטים היבשים. סולם ישר זורק אותנו (אני חכמה עכשיו כן? בהתחלה זה לא היה ברור לי בכלל) לסולם יעקב ומכאן הקשר הברור לחלומות של אותו נער הקרוי בפי כולם "נער השינה", יחד עם זאת, אצל יעקב הגיע הסולם עד לשמים וכאן הוא מגיע רק עד אותו עץ. עץ שאפילו אין עליו בית-עץ כזה של ילדים אבל ברור שילדים הם אלו שיטפסו וישחקו. אז הסולם "נקטע" באמצע הדרך. המלחמה קטעה לארווין שלנו את מהלך החיים, ניתקה אותו מהוריו ושאר משפחתו ובעצם ניתקה אותו מהילדות שהייתה יכולה להיות לו (ולכן הגיוני שהתמונה לא בארץ ישראל). אחרי שמבינים את זה, או לחילופין נותנים לזה פרשנות אחרת – הכריכה ממש נוגעת ללב. בהתחלה היא דיברה אלי ולא הבנתי בדיוק למה (ממש כמו הספר עצמו) אבל עכשיו זה "עושה לי שכל". יפה.


ציטוטים:

"מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמת נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכל מתוך שינה סמיכה שאין בה חלומות. וכשאני פוקח לרגע את עיני האנשים נראים לי כבדים וחסרי מבע". (הפיסקה הפותחת את הספר)

"באחד הערבים חזר אפרים ודיבר על הצורך לחבר את השפה אל הגוף. לא הבנתי כיצד מתחברות המילים אל הגוף. על כך פנים, דבריו של אפרים נשמעו כהוראות נכונות, שאם נישמע להן נצמח כראוי, והמחשבה שלנו תהיה סדורה ובהירה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *