האלטרואיסטים

יש לי משיכה לא ברורה לספרים על משפחות לא מתפקדות. אני לא באמת יודעת למה, אולי זה משמח אותי להבין כל פעם מחדש כמה אנחנו 'נורמלים' ואולי זה יצר המציצנות שצץ בכל פעם שאני קוראת על סצינות הזויות אשר מתרחשות בסלון ביתם של משפחות כאלה. כך או כך, שמתי לב שקראתי הרבה ספרים כאלה – המבוגרים, ארוחת הערב, עניינים אנושים ואלו רק חלק שאני זוכרת כרגע.

פרופסור ארתור אלטר במצב לא  כל כך טוב בלשון המעטה – לפני שנים רכש בית שהיה כנראה קצת מעבר ליכולתו. הוא בנה על קביעות באוניברסיטה בה לימד ובנה על שתי משכורות – שלו ושל אשתו פרנסין. פרנסין חלתה בסרטן השד ובעודה גוססת גילתה על רומן שארתור מנהל עם בחורה צעירה (שלימים תחליף את מקומה) ושינתה חיש מהר את צוואתה כך שהון קטן שצברה יורש אך ורק לילדיהם – אית'ן ומגי.

פרנסין נפטרה, ארתור לא קיבל עדיין קביעות ותשלומי המשכנתא דוחקים בו. הוא יודע על ההון שהועבר לילדים ורוצה לבקש מהם עזרה עם התשלומים. אממה? הם לא התראו הרבה מאוד זמן, כמעט שנתיים. הם אפילו לא בקשר. אז הוא רוקח לעצמו מזימה איך להתקרב ולהתחבב עליהם כך שיצליח להוציא מהם את הכסף.

אית'ן הוא הבכור. אפשר להגיד שהוא כבר די בזבז את כל הכסף שקיבל – הוא חי לבד בדירה יקרה בברוקלין והוא אכול חרדות. מגי הייתה רוצה לתפוס מעצמה אחת שעוזרת לתקן את העולם, היא כופה על עצמה רעב ומשתדלת לא להוציא סנט על מה שלא חובה.

מיותר להגיד שהפגישה המחודשת בין השלושה מציפה כעסים, זיכרונות לא נעימים והרבה רפש.

כל אחת מהדמויות בספר מעצבנת בדרכה שלה. בחיי, אני לא זוכרת מתי קראתי אוסף כזה של דמויות אמביוולנטיות. היחידה שליבי יצא אליה הייתה פרנסין. אבל היא כאמור – כבר מתה. מצאתי את עצמי פה ושם פשוט מרחמת על ארתור, אבל לא בלי ידיעה שהוא הביא את המצב הזה על עצמו. את אית'ן התחשק לי לתפוס בכתפיים ופשוט לנער ומגי, עם הקיצוניות הלא ברורה שלה.

החלק הראשון של הספר (שנמשך כמעט עד אמצעו) מאוד איטי והיה לא פשוט לצלוח אותו. יש בו הרבה רקע על הדמויות. מתוארת באריכות שליחות שארתור לקח על עצמו בזימבבואה למשך שנה, שהייתה קצת יותר מדי ארוכה לטעמי ובהחלט אפשר היה לקצר אותה. הרקע על הדמויות אמנם חשוב ויש לו חלק נכבד בהבנה של הדינמיקות ביניהם, ויחד עם זאת לדעתי אפשר היה לעשות את זה בפחות עמודים.

השליש האחרון של הספר כבר טס לי ונהניתי ממנו הרבה יותר. השאלה אם תהיו סבלניים מספיק כדי להגיע אליו. זה ספר איטי, שיש בו מידי פעם סצנות מטריפות ומהירות, אבל לרוב הוא פשוט שט לו על מי מנוחות (מנוחות בכאילו, כן?).

אהבתי את הציניות וההומור השחור בכתיבה. לפעמים זה מופיע בצורה מאוד בולטת ולפעמים בסאב טקסט, כביקורת על האקדמיה, על השילטון ועל קבלת האחר.


דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הדבר הראשון שמשך אותי לספר היה הכריכה. יש בה משהו נקי ופשוט ויחד עם זאת מגלם בתוכו מחשבה. הכריכה נקייה לגמרי למעט איור מהמם של מורן ברק (תיכנסו, יש לו אתר מהמם) שאחראי לכמה כריכות שאני מאוד אוהבת. אחת שכתבתי עליה – יסתובב לו העולם הגדול. גם היא קנתה אותי כבר בהתחלה.
באיור שלפנינו רואים אדם, לא צעיר, יושב כשהוא משעין את ראשו על ידו. הוא נראה מיואש ועייף מהחיים, בדיוק כמו ארתור. מקיפים אותו ורדים שאולי מסמנים את הרצון שלו לחידוש הקשר עם הילדים, אבל הם מעוטרים בקוצים, כדי שלא נשכח את כוונותיו האמיתיות. הוא מוקף גם בוורדים שמסמלים אהבה ונתינה וגם בקוצים שדוקרים ופוצעים. זה מקסים לדעתי. אהבתי את הכריכה עוד לפני שהתחלתי לקרוא ואחרי הקריאה אהבתי אותה אפילו יותר.
מעבר לזה הכריכה חלקה בצבע צהוב. חייבת לציין שאני לא מתה על צהוב באופן כללי, אבל פה זה עובד טוב. מבחינת משמעות – צהוב הוא צבע שקצת שנוי במחלוקת. יש שיאמרו שמש, שמחה ויש כאלה שייחסו אותו לקינאה. הבחירה כאן מצוינת בזכות המשמעות הסותרת.


ציטוטים:

"אף שהשכר על העבודה המסוימת הזאת היה זעום במיוחד, מגי קיבלה בסובלנות, ואפילו בברכה, את ההתעללות הזאת מצד ברונו. התקיפות היו הוכחה לכך שהיא עוסקת בעבודה מהסוג שדורש הקרבה. חישבו על אימא תרזה, השברירית והכפופה. על גנדי והצלעות הבולטות שלו. החבורות היו בשבילה מין תעודת הכשר. הוכחה לכך שיש לה אופי. כי זה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו טוב: בסוף תמיד חוטפים אגרוף בבטן".

"הנסיגה של אית'ן לתוך עצמו הואצה בעשרים ושניים החודשים שמאז מות אימו – מיום שהתפטר מעבודתו וקנה את הדירה ברחוב קרול. הוא הפסיק להיות אדם בעל נוכחות ציבורית בכל מובן בעל משמעות כלשהי. הוא לא אהב את דמותו בציבור. את הקול החורקני, את המחוות המבוישות שהשתקפו אליו מחלונות הראווה. הוא לא הרגיש בנוח בחברת בני אדם, והתייחס בקנאה ובחשד לכל מי שלא הרגיש כמוהו. בכל פעם שתפס מישהו מסתכל עליו ברכבת התחתית, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של אית'ן הייתה שהוא עושה משהו לא נכון. עומד לא נכון. נושם לא נכון. ואז הלחיים שלו היו מאדימות מכעס. למה הוא מפקפק בעצמו? למה הוא מקטין את עצמו בזמן שנפשות נחותות ממנו יושבות על החיים ברגליים פשוקות לרווחה?"

"הוא התחיל להרגיש שכל יציאה לעולם היא מעין כניעה מחפירה. הודאה גלויה בתלות. לא משנה במה מדובר, אוכל או סקס או משחת שיניים, בכל פעם שהוא ניצב פנים אל פנים מול הפזמון החוזר הזה – אני צריך, אני צריך, אני צריך! – הוא הרגיש חולה ממש. הפנטזיה שלו על אי-תלות בזולת הייתה בונקר מלא מדפים אין-סופיים, אספקה של הכול לחיים שלמים. אימא שלו, הכסף שלו – הוא התמודד כמיטב יכולתו, התגונן מפני הצורך, התבצר בנוחות".

"הוא התמקד מחדש. לתפיסתו של ארתור, הצלחת הביקור של הילדים הייתה תלויה בנוסחה

(P+N) (1/2 A) + G = M

שבה האות P היא Pity (רחמים), N היא Nostalgia  (נוסטלגיה), A היא Apology (התנצלות), G היא Guilt (אשמה) ו-M היא Money  (כסף) או Mortgage (משכנתה). הוא ניסה לזכור את זה".

"תהיי טובה היה אחד הציוויים הקנוניים שלו. היו לו אלף פירושים, ובהם תירגעי וגם שבי בשקט ותשתקי. מה שהשיג משה בעשרת הדיברות, ארתור פיצח באחד. כלל בודד, חובק כול ובלתי מעורער. מילים שלא זו בלבד שהפצירו בך להיות טובה אלא אילצו אותך לתהות מה המשמעות האמיתית של "להיות טובה" – ואיך לא עלה בידיך לנהוג בהתאם".

"אם נוסטלגיה היא היסטוריה בלי שיניים, אז לראות את צ'רלי עכשיו היה עניין שכולו שיניים, בלי שום היסטוריה".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *