הביקור

לספר הזה הייתה נקודת התחלה מאוד טובה מבחינתי. קודם כל – העטיפה יפייפיה. ולא משנה כמה פעמים הסתכלתי עליה, כל פעם מחדש חשבתי שזה צילום וכל פעם מחדש הופתעתי מהעובדה שבכלל מדובר בציור היפר-ריאליסטי, שרק כשממש ממש מתקרבים שמים לב שבכלל מדובר בציור. ה"תעתוע הויזואלי" הזה הימם אותי כל פעם מחדש. אחרי העטיפה גם קראתי כמה ביקורות מאוד נלהבות (ואז גם קראתי אחת נלהבת קצת פחות). בכל אופן – התחלתי לקרוא וממש נתפסתי. זה התחיל ממש ממש טוב. העיניין הוא שמשהו קרה בדרך. לא יודעת בדיוק מה. אין ספק שזה ספר לא רע בכלל, אבל יש לי כמה בעיות איתו.

אז על מה הספר? נתי ונילי הם זוג ולהם שתי בנות – אסיה בת ה-5.5 ודידה (ידידה) המתבגרת. דידה היא ביתו של נתי מנישואיו הקודמים. כולם חיים יחד תחת קורת גג אחת בירושלים. נילי מבקרת ספרותית ונתי מהנדס היי טק. לפני תשע שנים, עוד לפני שנתי ונילי התחתנו בכלל, הם היו בחופשה בפריז. הם נקלעו לצרה מסויימת ולעזרתם נחלץ גבר בשם מיסייה דוקלוז. בחור צרפתי, שמן ועשיר. כל העיניין כבר מאחוריהם ופתאום הבחור מתקשר, מודיע שהוא בארץ ורוצה להיפגש. מה הוא רוצה פתאום? הם הרי לא שמעו ממנו כל הזמן הזה… האם הוא הולך לדרוש חזרה טובה (הוא היה נראה להם קצת מפוקפק עוד אז)? את כל השאלות האלו ועוד נילי ונתי שואלים את עצמם. אין ספק שכל העיניין מכניס אותם לסרטים. זה סיפור המסגרת. הסיפור הזה גורם לנילי, שהכל מובא מנקודת מבטה, להרהר בעברם המשותף,  לפקפק בכל מערכת היחסים הזו ובאופן כללי להתפלש במנעד שלם של רגשות. הרי אין ממש מנוס מלהשוות את התקופה ההיא בפריז, הנסיעה המשותפת הראשונה שלהם לחול (נתי הזמין והכריח אותה להשאיר את הויזה בבית) וכל ההתרגשות של ראשיתה של מערכת יחסים, לתקופה שבה הם נמצאים היום – הורים במשרה מלאה לשתי בנות, מחזיקים בית ועבודות ונסיעות ארוכות של נתי לחול לבד.

הכתיבה מדהימה. באמת. ממש לא ניכר שזהו סיפרה הראשון של הילה בלום, שעד היום התעסקה רק בלערוך לסופרים אחרים (כמו אתגר קרת ואשכול נבו) והחליטה כנראה שהגיע הזמן לעבור לקדמת הבמה. הציטוטים שהעתקתי היו רבים וכשזה הגיע לפיסקאות שלמות, פשוט עצרתי כבר מלהעתיק וצילמתי דפים שלמים.

נכון שיש תחושה שמגיע "אבל"? אז כן… הדבר הראשון הוא שלפעמים הכתיבה הייתה כל כך עשירה שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך הדימוי. המשפטים היו לעתים כל כך ארוכים, שכשהגעתי לסופם לא הייתי בטוחה עוד על מה מדובר. גם סיפור המסגרת לא היה לגמרי ברור לי. את ה"פאנצ'" שאותו כביכול מגלים בסוף, כבר הבנתי בהתחלה. ציפיתי לאיזה מפנה דרמטי, אבל הכל זז לו על מי מנוחות. כל הסיפור עם דוקלוז היה נראה לי כמו תירוץ בשביל שאר הסיפור. ושאר הסיפור באמת היה הרבה יותר מעניין, אז אני תוהה אם זה לא היה מיותר או אולי היה צריך להשתלב בצורה טובה יותר.

יחד עם זאת, לא יכלתי להניח את הספר מהיד. פשוט הייתה לי אכזבה מסויימת כשהגעתי לסופו. כזה מין "מה? זהו?", ציפיתי למשהו ונשארתי עם ה-$%# ביד… אגב, למי שלא אוהב את זרם התודעה זה ממש לא מומלץ. הסיפור זז קדימה ואחורה ולצדדים, כך שמי שלא אוהב את הסגנון, ממש יסבול.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – היה לי ממש קשה עם הדירוג. כי הכתיבה מדהימה אבל היו לי כאמור אי אלו בעיות… )


פינת העטיפה:

טוב, כמו שציינתי קודם העטיפה נתנה לספר נקודת פתיחה מצוינת. במבט ראשון זה נראה כמו צילום, וגם במבט שני ושלישי ואז כשמתקרבים ומתעמקים, מבינים שמדובר בציור בכלל. הסיטואציה המתוארת היא שני אנשים, בחורה ב"בגדי בית" ובחור במעיל וכובע עומדים מחוץ לדלת. לא ברור אם הם נכנסים או יוצאים, במיוחד הבחור. זה מתאים למערכת היחסים המתוארת של נילי ונתי, לא תמיד ברור אם הם שם, מי מהם שם ומה הדינמיקה בינהם. ואולי הבחור הוא בכלל מישהו אחר? אולי איזה אקס של נילי? אולי לא נעים לה להכניס אותו הביתה? בקיצור, עולות מהעטיפה הרבה שאלות, שמתאימות לשאלות שעולות מהסיפור עצמו.


ציטוטים:

"יש דברים שיכולים לקרות רק בסדקים צרים של הזנחה, של אי – השגחה, בתוך מהומה של אינרציה ואור. בבת אחת הם נמלטים מגֶדֶר הדמיון ומצטרפים אל גֶדֶר החיים".

"ומה העיניין עם נתי? מה הבעיה איתו? יש משהו, היא לא יודעת בדיוק. דברים לא מטופלים, הזנחה, עשבייה רגשית צומחת פרא. אי שם, תמיד, איזה גן נעלם".

"צריך לשמור על ילדוֹת, נילי יודעת את זה. אבל מה היה קורה לוּ באמת היו נסגרות עכשיו יחד בחדר, מורידות תריסים, מקטינות סיכונים? כמה מין העולם שבחוץ הייתה יכולה להביא לבתה בכוחן של מילים לבדן?"

"הם ישבו והביטו בה מוצצת בננה, חסרי נשימה. אם מבוגרים היו יודעים לאכול ככה בננה, נתי אמר, והתכוון להתמסרות הזאת. לדבר האחד בעולם שהנפש כולה נתונה לו. אם מבוגרים היו אוכלים ככה בננה הצרות של העולם היו מאחוריו".

"כל ילדה יכולה לקרות לכל אמא, נילי חושבת, אבל מפחיד יותר שכל אמא יכולה לקרות לכל ילדה. לוּ נילי הייתה קוראת על דידה במוסף סוף השבוע היא הייתה משתוקקת לאמץ אותה אל ליבה. אבל העיניין הוא שהילדה כבר כאן, ובהיותה נתונה מראש היא מפתה פחות".

"רוב האסונות קורים בלילה, נילי יודעת. כי אף על פי שרוב בני האדם ישנים בלילה, ובאופן טבעי כשיש פחות תנועה יש פחות אסונות, הלילה הוא זמן מועד לפורענות. לאנשים בלילה יש איכות פגיעה יותר. הם טועים בדרכם בקלות ומגיעים קרוב מידי אל סוף העולם – משם אפשר ליפול".


תגובה אחת על “הביקור / הילה בלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *