הדוח של ברודק

סיימתי לקרוא את הספר הזה כבר לפני שבועיים, אבל לקח לי הרבה זמן לחשוב מה אני הולכת לכתוב עליו וגם עכשיו אני עדיין לא סגורה על זה…
ברודק שב הביתה מהמלחמה, לאחר שנחשב כמת (אנשי הכפר צריכים למחוק את שמו ממצבת הזיכון שהציבו), והוא חוזר לעבודתו ככותב דוחות על מצב הצמחייה והחיות באזור עבור המנהלים שלו, שספק אם זה בכלל מעניין אותם.

לאותו כפר מגיע אחד המכונה בפי כולם "האנדרר" (האחר). אף אחד לא יודע מאיפה בא ומה הוא מסתיר ומסתורין זה חורץ לו גורל נורא מידי אנשי הכפר.
מעצם היותו היחיד שיודע לכתוב דוחות, מקבל עליו ברודק את בקשת אנשי הכפר לכתוב דוח שינקה אותם מאשמה בכל הנוגע לאותו זר.
מה שאהבתי שהכל בספר מרומז אבל עדיין ברור לכולם על מה מדברים. המילה `שואה` או `נאצים` לא מוזכרות אפילו פעם אחת וממש אין צורך בזה. לדעתי זה גורם לספר להיות יותר נגיש, כל אחד יכול להתחבר (לא עלינו…) ולהבין על מה מדובר, זו יכולה להיות שואת העם היהודי, או שואת הארמנים או כל שנאה אחרת שנובעת מהשוני, מהיותך "אחר". ואולי בכלל מדובר על מה שעלול לקרות?
יש הרבה דמויות בסיפור, וקלודל מתמקד כל פעם באחת אחרת, לפעמים בפדורין השקנה, שאספה את ברודק אחרי שהוריו ניספו, לפעמים זוהי אמיליה אישתו, לפעמים פופשט ביתו.
ההתחלה הייתה קשה קצת לטעמי. קודם כל בגלל ההתעסקות בנושא שהוא לא "נוח" או "פוטוגני" כמו השואה ודבר שני בגלל שהייתה בחירה להשאיר הרבה מילים בלועזית (גרמנית או פולנית, אני לא יודעת) מה שגרר צורך להסביר ולפרש אותם במשך משפט שלם ולא קשור ואז, כשאותן מילים הופיעו שוב אחרי כמה עמודים הייתי צריכה לחזור ולחפש את הפירוש שלהם כי כולן כל כך דומות וקשות להגייה. חוץ מהבחירה התמוהה הזו הספר כתוב נהדר ולראיה הציטוטים רבים שהבאתי ממנו.

זה ספר קשה, שהשאיר בי תחושה רעה של גודל הרשע שיכול להיות גלום באנושות. הסתובבתי עם תחושת מועקה גדולה בזמן קריאת הספר וגם לאחריו כי "לא יכול להיות שיש כאלה אנשים", כנראה שאני תמימה, אבל הספר הזה הוא סוג של שיעור לחיים והתפקחות.

הספר נפתח במשפט "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". מדהים איך אנחנו תמיד מוצאים את הצורך להתנצל עבור רוע של אנשים אחרים…

לסיכום – ספר טוב, חזק, מטלטל וחשוב.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

קודם כל – עם קשר או בלי קשר לסיפור העטיפה מקסימה לדעתי. רואים ציור של מעין צמח, שמדמם מהפירות שלו. שיש בזה משהו שדווקא עושה שכל בהקשר של הסיפור – כאילו קיבלו את הזר לעיירה, אפשר להגיד שיש פירות למלחמה – הזה, מקבלים את ה"זר" – אבל זה לא באמת נכון. אליה וקוץ בה. אז כביכול מקבלים אותו, אבל לא לגמרי… אז הפירות מדממים. אני לא מוצאת דרך אחרת להסביר את זה.

בנוסף, יש רמזים לעוד צמחים מסביב והם ממוספרים כמו במגדיר צמחים. גם זה זורק אותי לאנטישמיות ולשנאת זרים – עצם זה שנותנים מספרים, שממיינים לפי מינים.


ציטוטים:

"למדתי לא לשאול יותר מידי שאלות. למדתי גם להתלבש בצבע הקירות ובגוון אבק הרחוב. זה לא כל כך קשה. אני לא דומה לשום דבר."

"תמיד היה לי קצת קשה לדבר ולהביע במילים את מה שבאמת חשבתי. העדפתי לכתוב. כשאני כותב נדמה לי שהמילים סרות לפקודתי, הן כמו ציפורים קטנות, הבאות לאכול מכף ידי ואני יכול לעשות בהן כמעט כרצוני. אבל כשאני מנסה ליצור אותן בחלל האויר, הן נמלטות ממני".

"הקדושה היא דבר מוזר מאוד. כשפוגשים בה, חושבים שהיא משהו אחר, משהו אחר לגמרי – אדישות, לגלוג, תחבולנות, קרירות, חוצפה או בוז. ואז טועים ומתעצבנים. ועושים את הגרוע מכל. זו כנראה הסיבה שקדושים הופכים לקדושים מעונים".

"…הבדידות , אצל אנשים מסוימים, יכולה להוביל רק לתכניות והרהורים מוזרים, פיגומים עקלקלים ורעועים. ובמשחק הזה הכרתי לא מעט אנשים שהיו מסוגלים בכמה ערבי חורף להתגלות כאדריכלים יוצאי דופן".

"שמות הם דבר מוזר מאוד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ולמרות זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".

"חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר.
אולי הצדק דווקא איתם".

"למה הוטל עלי, כמו על אלפי אחרים, לשאת צלב שלא בחרתי בו, עול ייסורים שלא נועד לכתפי ולא נגע לי? מי זה החליט לנבור בקיומי הצנוע, לחפור בשלוותי הרופפת, באלמוניותו האפרורית, ולהטיל אותי כמו כדור זעיר ומטורף במשחק כדורת אימתני? אלוהים? אם הוא קיים, אם הוא באמת קיים, שיסתתר. שישים אתשתי ידיו על ראשון ויטמון אותו שם. אולי באמת, כמו שלימד אותי פעם פייפר, רוב האנשים אינם ראויים לו, אבל היום אני יודע שגם הוא אינו ראוי לרובנו, ואם הנברא היה יכול לחולל זוועה כזאת, הרי זה רק משום שבוראו הפיח בו את הרעיון".

"הייתי בעולם אחר. לפתע הבנתי שהאדמה והחיים יכולים לפעום בקצב אחר מזה שלי, ושהקול הנעים והמוכר הבוקע מחזהו של אדם אהוב הוא הצליל היפה ביותר בעולם".

"אנו חוששים ממי ששותק. ממי שאינו אומר כלום. ממי שמתבונן ואינו אומר כלום. איך נדע מה חושב מי שאינו מוציא מילה מפיו?"

"היו נשים בכפר, כמו בכל מקום – צעירות, זקנות, יפות, מכוערות – נשים חכמות, חושבות. נשים שמביאות אותנו לעולם ורואות אותנו מחריבים אותו. נשים שמעניקות לנו חיים ואנו נותנים להן בתמורה אין ספור הזדמנויות להתחרט על כך".

"אני לא יודע אם אפשר להחלים מדברים מסויימים. אולי הדיבור בעצם איננו תרופה בדוקה כל כך. אולי להפך, הדיבור רק גורם לנו לנבור בפצעים, כמו שחותים גחלים באש, כדי שכאשר נרצה, תוכל האש לבעור שוב בעוצמה רבה יותר".

"למחרת שקעתי כל היום בהירהורים, בלי לזוז ממקומי. חשבתי על ההיסטוריה, הגדולה, ועל ההיסטוריה שלי, שלנו. אלה שכותבים את הראשונה, האם הם מכירים את השנייה? כיצד זכרון של כמה אנשים אוצר את מה שאחרים שכחו או לא ראו מעולם? מי צודק, מי שאינו מצליח לנטוש באפלה את הרגעים שחלפו או מי שמשליך אל החשכה את כל מה שלא מסתדר לו? לחיות, להמשיך לחיות, זה אולי להחליט שהמציאות לא קיימת, זה אולי לבחור במציאות אחרת כשזו שהכרנו הופכת לכבדה מנשוא? האם לא עשיתי את זה במחנה? האם לא בחרתי לחיות בזיכרון ובהווה של אמיליה, והשלכתי את שגרת יומי לאי-המציאות של הסיוט? הרי ההיסטוריה היא אמת גדולה יותר המורכבת ממליון שקרים אישיים הנשזרים זה בזה, כמו השמיכות הישנות שייצרה פדורין כדי להאכיל אותנו כשהייתי ילד, שמיכות שנראו חדשות ומרהיבות בשלל צבעי הקשתף, למרות שהיו עשויות מפסולת של בד, מצורות לא אחידות, מצמר מאיכות מפוקפקת, ממקור לא ידוע".

"במהלך לילות דומים למדתי שהמתים לעולם אינם עוזבים את החיים. הם נפגשים בלי להכיר זה את זה. הם מתקבצים. הם באים להתיישב על קצה המיטה שלנו, בקצה הלילה שלנו. הם מביטים בנו ורודפים אותנו. לפעמים הם מלטפים לנו את המצחל, לפעמים הם מעבירים את ידיהם הגרומות על לחיינו. הם מנסים לפתוח את עפעפינו, אבל גם כשהם מצליחים, אנחנו לא תמיד רואים אותם".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *