23/03/201318/09/2020 החתול של שרדינגר אילן עמית הוצאה אריה ניר עמודים 190 קטגוריות פרוזה מקור את ספרו האחרון של אילן עמית – "אישה אחת נפלה" קראתי והמלצתי בזמנו בבלוג. לא זכרתי הרבה מהספר ההוא (בכל זאת עברו שנתיים וזיכרון זה לא הצד החזק שלי), אבל בעיקר זכרתי שהוא היה מדכא. אבל מדכא טוב. כזה שהשאיר אותי עם הרבה מחשבות ותחושה קשה. לא הרבה סופרים מצליחים לעשות לי את זה. לא היה מדובר שם על איזה סיפור מזעזע או תיאורים לא נעימים ובכל זאת, עמית הצליח להעביר תחושות קשות בכתיבתו המצוינת. אז הנה – עוד ספר מדכא מבית היוצר שלו. ושוב – גם הפעם עמית לא מאכזב, הוא קשה, מדכא ובאותה נשימה (אם תצליחו לקחת אותה) הוא פשוט מצוין. ענבל היא ביולוגית מולקולרית ולאחרונה השילה 40 קילו ועדיין מנסה להתרגל לגזרתה החדשה ולהתנתק מתדמית ה"שמנמנה". היא בחורה אינטליגנטית וצנועה שעושה חייל בעבודה. בוקר אחד, תוך כדי קריאה אגבית בעיתון, ירון בעלה אומר לה "בואי ניפרד". היא בכלל חושבת שהוא מדבר על שם של סרט חדש. ברגע שהיא מגלה שהוא רציני לגמרי היא יוצאת בריצה מהבית. הריצה הזו בעצם לא מפסיקה עד סוף הספר. חלק מהזמן מדובר ממש בריצה וחלק מהזמן בריצה מטאפורית. תחילה היא מגיעה למעבדה באוניברסיטה אבל בגלל שממש לא בא לה לחזור הביתה היא פשוט מחפשת מה לעשות עם עצמה ועוברת בדירתה של אימהּ, גם משם היא יוצאת בתחושה לא טובה ובעצם מתחילה מסע אינטימי אל עצמה, אל אביה שנעלם באופן מסתורי כשהייתה ילדה, אל אימהּ הלא מפרגנת ואל יחסי האהבה – שנאה הלא פתורים שיש לה עם אחותה. בדרך היא פוגשת דמויות מוזרות וחווה אירועים שונים ומשונים. הספר הולך קדימה ואחורה, אבל זה לא מבלבל כי לרוב כל פרק מסופר בזמן אחר וקל להבין מי נגד מי ומתי. ענבל מוקפת במערכות יחסים לא פתורות – עם אביה הנעלם, עם אחותה שבעיקר נעדרת מהארץ ומחייה של ענבל, עם אימהּ ועכשיו גם עם בעלה. אתם לא טועים – הגיבורה היא אישה והכותב הוא גבר. וזה ממש לא טריוויאלי. הוא כותב כל כך טוב בתור אישה, שהיו כמה וכמה פעמים שבדקתי שוב שאין כאן טעות ואכן מדובר בגבר. אנחנו תמיד מקטרות ש"גברים לא מבינים אותנו" והנה בא לו עמית ומצליח להעביר כל כך טוב את תחושותיה של האישה, במיוחד במצב עדין כמו פרידה מבן הזוג שזה מדהים. שם הספר סיקרן אותי מאוד ועוד לפני שהגעתי להסבר שלו באמצע הספר, ניגשתי לויקיפדיה כדי להבין על מה ולמה. מדובר בעצם על ניסוי פילוסופי משהו, שטוען שבו יש מצב שכמה אפשרויות יכולות להתקיים במקביל עד שלא מוכח אחרת. זו סוג של הקבלה לדברים הלא פתורים בחייה של ענבל, שעד שלא תרד לעומקם – לא תוכל באמת לפתור אותם. דווקא מערכת היחסים שממנה התחיל הספר, הלוא היא מערכת היחסים שבין ענבל וירון, זוכה לטיפול פחות מעמיק מאשר מערכות היחסים הנשיות האחרות בספר (אמא, אחות וסבתא) וזה דווקא היה חסר לי. הרגשתי שיש שם עוד איזה משהו לא פתור ולא סגור. אולי זו הנקודה היחידה שהפריעה לי בסיפור. אני, בתור בחורה, יודעת שאין מצב שהייתי משאירה את הקצה הזה פתוח. בכל זאת – זה בעלי מזה כמה שנים, שאומר עכשיו שהוא "הכיר מישהי" ורוצה להיפרד. אז נכון, אמא, אחות וסבתא זה מאוד חשוב, אבל היי – מה קורה עם זה, הא? בקיצור – מומלץ ורצוי להגיע עם חוסן נפשי לקריאה ולהתכונן לספר לא פשוט רגשית. דירוג הקואלית: (ארבע קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד שהעתקתי??) פינת העטיפה: אני חייבת להודות שגם בזמן כתיבת שורות אלו, העטיפה די תמוהה בעיני… היא יפה, זה אין ספק ויש בה אפילו משהו שמח, שיוצר דיסוננס עם התוכן של הספר, אבל לא נראה לי שלגמרי הבנתי אותה. התמונה לקוחה מתוך אתר אקסצ'יינג (אתרים שקונים בהם תמונות לכתבות, עטיפות דיסקים וסרטים, אתרי אינטרנט וכו'), כך שאין לי מושג מי צייר את זה. מעניין מה הם כתבו בחיפוש באתר על מנת למצוא את התמונה הזו. בכל אופן, אפשר קצת להתפלסף על זה – רואים חלון פתוח, על אדן החלון עומד כלוב ציפורים פתוח וריק ועליו עומדת ציפור, ליד החלון עומד כיסא ריק ועץ. כיוון שלא ממש הבנתי את העטיפה יצאתי למחקר קטן על האלמנטים שיש בציור. שלא תגידו שאני לא משקיעה בהבנתי את העטיפה…אז עשיתי קצת שיעורי בית וחסכתי לכם את העבודה. את כל בעלי הכנף מאפיין סימבוליזם של רוחניות וכוח ההתעלות. באיור זה נראה כמו ירגזי או נחליאלי. ירגזי מסמל "חוסר פחד, נקיטת עמדה, יכולת לענוד כתרי תהילה ולשאת במשרה רמה או הצלחה גדולה ללא אגו וגם סמל לעוצמתו של הקול" (כך מתוך הספר "סימבולים – המילון המלא, בהוצאת אסטרולוג, עמ' 69). אין לי מושג מה נחליאלי מסמל אבל התיאור של הירגזי מתאים בול. בנוסף, יש לנו חלון פתוח ויש לנו כלוב פתוח ולא צריך להיות חכמים גדולים בשביל להבין מה זה אומר בדיוק. הציפור על הכלוב אולי התעופפה מהכלוב ובחרה לא להתרחק יותר מידי ואולי בכלל הציפור שהייתה בכלוב פרחה לה למקום לא נודע והנה הגיעה ציפור אחרת ומין הסתם, בוחרת להישאר מחוץ לכלוב. כך או כך – גם זה מתאים. העץ או הצמחייה בצד השמאלי של הציור גם מעניינת. עץ מתקשר לנו הרבה פעמים למשפחה, לנחלה, לשליחת שורשים לאדמה ולקביעות. בספר הסימבולים כתוב כך על צמחייה – "הסמליות הראשונה היא זו של מוות ותחיה מחדש, הנובעת מהיות הצמחייה סמל ברור למחזור השנתי של העונות, בהתאם לחורף ולאביב, או לחורף וקיץ באזורים שחונים. הסמליות השנייה היא של שפע, פריון, חיים – ומכאן הטקסים הרבים הנוגעים לצמחיה, אשר מטרתם לעודד את הכוחות הקוסמיים להמשיך את מעגל ההתחדשות והשפע.(…) הסמליות השלישית נובעת מהיות הצמחייה צורת חיים בלתי חסרת יכולת תנועה, חוסר פעילות ורמה נמוכה בהתגלגלות הנשמה, או בכוח החיים הצבור בה (אשר רק הדומם נמוך ממנה)" עמ' 257. גם זה מתאים לי, למרות שלא נראה לי שמישהו שם בהוצאה חפר כמוני על העניין הזה… בכל מקרה, עטיפה יפה, גם אם לא מובנת לגמרי. ואני אשמח שהוצאת אריה ניר יאירו לי קצת את הנושא ויסבירו לי את הבחירה, למקרה שאני לגמרי לא בכיוון. שתפו את הפוסט: