המאמינים

משפחת ליטווינוף היא משפחה עם הרבה אמונות, אפשר גם להגיד – הרבה אי-אמונות.

אודרי וג'ואל נשואים ולהם שלושה ילדים – קרלה, רוזה ולני המאומץ. אימו של לני יושבת בכלא על שוד מזוין ועצם האימוץ שלו היה ניסיון של ג'ואל להוכיח שאפשר לקחת ילד קטן ולעצב אותו כמו שאתה רוצה (זה לא הלך לו מי-יודע-מה). ג'ואל הוא עורך דין מצליח מאוד, שידוע בחיבתו לכל מיני כאלה שאף אחד לא מוכן לייצג – מוסלמים, ראפרים ושאר ירקות. את כולם הוא מחבק, בכולם הוא מאמין.

אודרי מאמינה גם היא בצדק חברתי והיא שמאלנית מובהקת שמשתתפת בהפגנות ומרידות אזרחיות למיניהן. המפתיע הוא שעם כל העיניין החברתי הזה שלה – היא מצליחה להיות בלתי נסבלת ולעיתים ממש נבזית למשפחתה שלה ולאנשים הקרובים אליה ביותר. באופן אירוני, דווקא לני, הבן המאומץ, מקבל יחס הרבה יותר טוב ואימהי מאשר בנותיה הביולוגיות.

יום אחד ג'ואל לוקה בשבץ וארוע מוחי בבית המשפט, זמן קצר לפני שמתחיל משפט של אזרח אמריקאי מוסלמי, המואשם בביקור במחנה אימונים של אל-קאעידה. לאורך כל הסיפור, ג'ואל שוכב בתרדמת והמשפחה והחברים עומלים סביבו ומתחילים קצת פחות להאמין…

רוזה מחליטה להתקרב לשורשים היהודיים שלה לאחר ביקור בבית כנסת (למורת רוחה של אודרי כמובן). היא עובדת למען מוסד טיפולי לבנות בעייתיות ומבינה באיזשהו שלב שהיא לא תצליח הרבה לשנות בעולם, אז אולי כדאי לנסות לשנות את עצמה. קרלה ובעלה מייק מנסים כבר הרבה זמן להרות ללא הצלחה, הם מתעסקים בזה כבר כל כך הרבה זמן, שהם איפשהו איבדו אחד את השניה בדרך ותהיתי לא פעם אם הם בכלל אוהבים זה את זו. לני, כמובן, משקר לכולם אבל עדיין כולם מאמינים לו, במיוחד אודרי. הוא מפסיק וחוזר להשתמש בסמים ממש כמו שקרלה מנסה לרדת במשקל. יום כן, יום לא, יום למה לא.

מבולבלים?

גם אני. לפעמים קצת קשה לקרוא את הספר הזה, כי יש בו המון דמויות ואנחנו כקוראים מתוודעים לכל אחד ואחת מהן. לי זה יצר לעיתים עירבוביית דמויות ולא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי כל השמות בהקשרים הנכונים. מלבד זאת זהו ספר נחמד. לא יותר מזה. הדמויות קיצוניות לכל הכיוונים, במיוחד אודרי, שפשוט עיצבנה אותי והיו רגעים שהתחשק לי לסגור את הספר מהעצבים שהיא הביאה לי . זה לא ספר רע, הוא כתוב בצורה רהוטה ועושה רושם שהתרגום טוב. לי, אישית, יש בעיה עם כל ההצהרות האלה של הדמויות ואודרי ייפת הנפש שמבינה שגם היא כבר שנים רק זורקת סיסמאות לאויר שלא רלוונטיות כל כך ברגע האמת…

לסיכום – ספר נחמד וקריא. לפעמים זה מספיק.


דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

בעטיפה אנו רואים בובה של חייטים ועליה כל סמלי הדתות – צלב, מגן דוד, חצי סהר וגם, כמובן – דולר, לב והמגל הסובייטי. מתבקש. הספר נוגע בכל מיני השקפות חיים בין אם על פי דת ובין עם על פי זרמים חברתיים דוגמת הסוציאליזם. הבובה היא בובה היא בובה. אולי זה מדבר על העובדה שכל אחד מנסה "לתפור" לעצמו אמונה? למצוא את עצמו בתוך המגוון?
האור הנופל על הבובה מגיע מלמעלה (מהאמונה?) וכך החלק העליון שלה מואר מאוד ובחלקים התחתונים יש מעט צללים. צילום סטודיו – מהונדס ומוקפד כמעט כמו אודרי…
עטיפה יפה שמשקפת את הרעיון הכללי של הספר.


ציטוטים:

סוקרטס: "חכמה אמיתית היא לדעת שאינך יודע כלום".

"מעולם לא חיבבה שיחות קונספירציה נשית מהסוג הזה. ההנחה העומדת בבסיסן כאילו כולן מודאגות מאותם הדברים משוללת כל יסוד לפי נסיונה, והאינטימיות שבהן הייתה כמעט תמיד דֶלת סתרים המובילה לאיזו עוינות תת-קרקעית".

"היא הייתה, החליט, אנגלייה כל כך שזה לא ייאמן, אנגלייה כל כך שזה רומנטי; דמות מתוך – ובכן, מתוך ספר על אנגלים".

"שופט העליון אוליבר ונדל הולמס: "החיים הם להט ופעולה ועל האדם לקחת חלק בלהט ובפעולה של זמנו, אחרת יסתכן בכך שיישפט כמי שלא היה חי".

"לטווח הארוך, בחורה שאי אפשר להמעיט בערכה תמיד תהיה קצת מעייפת".

"הוא חש שזו זכות המוקנית לנשים, להחזיק בדעות פוליטיות לא סבירות".

"רחוש תשוש כמו יתוש"

"חיי הנישואים הם כמו בריאות טובה: מה הטעם בה, לכל הרוחות, אם את לא יכולה לנצלה לרעה מידי פעם או להתייחס אליה כמובנת מאליה".

"אז הוא לא היה מרוצה מהאלוהים שבו הוא לא מאמין".

"עד לאותו רגע בחייה לא הפגינה אודרי אף לא שמץ של רגשנות כלפי ילדים. היא אמנם הכירה בהם בקטגוריה נפרדת של יצורים בעלי אישיות, אך נטתה לחשוב עליהם כעל מי שמתאמנים להיות בני אדם. מבוגרים עם פגמים".

"בתלמוד נאמר שכל ילד בבטן אימו לומד את כל התורה כולה מפיו של מלאך. כשמגיע זמנו להיולד, מלאך אחר נוגע בשפתו של הרך הנולד, וכל הידע נשכח. לכן, מי שיש לו כישרון טבעי ללימוד תורה אומרים עליו שהמלאך נגע בשפתיו נגיעה קלה מאוד".

הבית הראשון מ"תפילת השלווה":
אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם;
אומץ לשנות את אשר ביכולתי;
ותבונה להבחין בין השניים."

"דיכאון, מנסיונה של קרלה, היה משהו משמים ולאה – קרפדה רטובה שיושבת על ראשך עד שלבסוף היא אוגרת די אנרגיה כדי להחליק לדרכה".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *