המזוודה

 טוב, אין ספק שזה ספר טוב ולמי שאוהב ספרות רוסית צפויה הנאה צרופה. אני? אני עדיין לא יודעת איך אני עם הסוג הזה של הספרות. גם עם נבוקוב (שאני מודה שנכון לעכשיו קראתי רק ספר אחד שלו) היו לי אי-אלו בעיות. אני לא יודעת לשים עליהן את האצבע ולכן זה נראה לי לא הוגן בכלל לציין את זה אבל זו הסקירה שלי ואני מרגישה חובה לשתף שלא לגמרי התחברתי לספר הזה.

הספר מחולק לכמה חלקים- תחילה יש פתח דבר מעניין של המתרגמת סיון בסקין, שעל פי הכריכה האחורית היא "משוררת שנכבשה בקסמיו של דובלטוב עוד בנעוריה". בפתח הדבר היא מסבירה למה ומביאה הרבה רקע היסטורי מעניין, שמוסיף להבנה של הסיפורים. לאחר מכן יש את שני הרומנים – השמורה ו-המזוודה ובסוף הערות ביוגרפיות על דובלטוב עצמו כמובן.

עוד כמה פרטים יבשים-

הרומן הראשון, "השמורה", מתאר את חייו של סופר שמחליט לעבוד בהדרכת סיורים בשמורת פושקין, אותו איזור כפרי אליו הוגלה המשורר הרוסי ב-1824 בהוראת הצאר. מתוארת שם בפירוט כל התעשייה שנבנתה סביב פושקין בהרבה ציניות, ואיך עושים הכל על מנת ל"מסחר" את האיזור (תופעה שאנחנו נתקלים בה הרבה גם בימינו-אנו).

הרומן השני, "המזוודה" (שאליו התחברתי הרבה יותר), הוא בעצם אוסף סיפורים שכל אחד מהם מתאר איך התגלגל פריט כזה או אחר לידיו של המספר. הוא פותח מסוודה ובה כמה פריטים מעברו מלאים בזכרונות, לכל סיפור יש את שם הפריט (למשל "נעלי מנהלים חצאיות" או "חגורת קצינים") ובו מסופר איך המספר קיבל את הפריט. לרוב מדובר בסיטואציות משעשעות.

בשני הרומנים מתוארים בהרחבה שיכורי התקופה. כ-ו-ל-ם שותים אלכוהול. והרבה. עדיין אל גיבשתי דעה אם דובלטוב מנסה להעביר ביקורת על התופעה או פשוט מספר על הלך הרוח של אותה תקופה, כי באיזשהו מקום נראה לי שזה עושה "שירות דוב" לרוסים ומציג אותם באור לא מי-יודע-מה, כחבורה של שיכורים שיבזבזו את כל כספם עד הפרוטה האחרונה של הטיפה המרה. לשיקולכם.

דבר נוסף שהיה לי קשה איתו הוא ההערות התחתית הדף. בסיפור הראשון, השמורה, יש בכל דף כמה הערות. יש עמודים שבהם יש הערת אחת ויש עמודים שחציים מכוסה בהערות. אני בן אדם סקרן, כך שלא יכלתי להתעלם מזה וקראתי את כולן, אבל זה פשוט קוטע את רצף הקריאה ולי זה מאוד הפריע. יחד עם זאת חלק גדול מההערות הוא חשוב להבנת התקופה והביטויים הרוסים ואפילו הדמויות המוזכרות. אני מניחה שמי שיש לו ידע נרחב בהיסטוריה התרבותית של רוסיה אולי לא יזדקק להערות האלה ואז יוכל יותר להנות מהקריאה עצמה. בחלק גדול מההערות למדתי דברים חדשים כמו מי הוא אנדרי סחרוב, שעל שמו נקראות גינות סחרוב בירושלים (חבר אקדמיה למדעים, פיזיקאי גרעין, אבי פצצת המימן הסובייטית והבולט שבפעילי זכויות האדם והמתנגדים למשטר בברה"מ בשנות ה-70 וה-80 – עמוד 136) – אבל שוב, לי זה היה יותר מידי הערות וזה הפריע לי מאוד. מצד שני – אין לי פתרון להציע בעיניין הזה כי ההערות חשובות…

מה שכן אהבתי בספר הוא את ההומור והציניות שאהבתי גם אצל נבוקוב. הכתיבה קלה וקולחת (חוץ מהשמות הרוסיים ששברתי עליהם את השיניים) ועושה רושם שהתרגום טוב מאוד.

לסיכום – כאמור, אני ברגשות מעורבים לגבי הספר הזה, אין ספק שהכתיבה טובה, יש הרבה הומור וציניות והרבה "קפיצה בין נושאים" (ששמתי לב שמאפיינת את הכתיבה הרוסית, גם אצל נבוקוב זה היה ככה) ועדיין – לא התחברתי עד הסוף לספר… כנראה שבמקרה הזה תצטרכו לקרוא בעצמכם (ואל תשכחו לספר לי איך היה).


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

לספר קוראים המזוודה – ושמו לי תמונה של מזוודה ישנה ומאחוריה מעין ארגז מסע – חסר מעוף לחלוטין… יופי. מה אני אמורה להגיד על זה בכלל?? היו יכולות להיות כל כך הרבה אפשרויות שבהן עדיין אפשר היה להשתמש במזוודה, או אלמנט בודד מתוך מזוודה וזה היה נראה יותר טוב. זה לא מכוער,זה לא יפה, זה לא רע, זה לא טוב, זה פשוט…סתם.

תגובה אחת על “המזוודה / סרגיי דובלטוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *