בשתי מילים – אגרוף בבטן.

ובקצת יותר מילים:

זה אחד הספרים הכי קשים, מבחינת הרעיון והכתיבה, שקראתי בחיים שלי.

התאומים הם אחים בעלי פני מלאך שמגיעים יום אחד לביתה של סבתם בזמן מלחמה כלשהי במהלך המאה ה-20. מי שמביאה אותם היא אימם שמבקשת מהסבתא לשמור עליהם (למרות שהיא עצמם כבר לא בקשר איתה כעשר שנים). הסבתא לא מקבלת את זה בהתחלה אבל ברגע שהיא מבינה שהיא יכולה להשתמש בתאומים החרוצים ככוח עבודה היא מתרצה ומרשה להם להישאר. הם ישנים על דרגשים במטבח. היא לא מקלחת אותם (אין מקלחת) לא מכבסת להם את הבגדים ומכינה אוכל רק כשממש צריך. המקום הוא אי שם באירופה והמלחמה היא כפי הנראה מלחמת העולם השנייה.

לאף אחת מהדמויות העיקריות בסיפור הזה אין שם – לא לתאומים, לא לסבתם (כולם קוראים לה "המכשפה"), לא לשכנים, אפילו לא לארץ שבה הכל קורה וגם אין שם למלחמה שמביאה את כל הזוועות האלה. האירוני הוא שרוב הספר מדובר על זוועות מבית – ולאו דווקא מכיוון האויבים. הסיפור הוא על מה שקורה בעיירה קטנה שבה פשוט מנסים כולם לשרוד בתקופה שאין בה הרבה משום דבר…

הסבתא היא איכרה מלוכלכת, נבערת, לא סימפטית שגם מכה את התאומים מידי פעם.

התאומים מתחילים את הספר (יחסית) תמימים ומסיימים אותו מפוכחים, בוגרים וחסרי מצפון.

לאורך כל הספר קורים סביבם דברים רעים ועם הזמן גם הם מתחילים לעשות "דברים רעים" אבל אנחנו לא כועסים עליהם, איכשהו נשארתי אמפתית לשניים האלה, שהמציאות הזו נכפתה עליהם ולא הייתה להם ברירה אלא להפוך לחיות שהם נהיו – אחרת לא הייתה להם שום זכות קיום.

התאומים לומדים בעצמם הכל – לקרוא ולכתוב, הם לומדים שפות, הם עושים ניסיונות ב"לא לאכול כמה שעות וימים" על מנת להתרגל לתקופות רעב, הם מכים אחד את השני על מנת להתרגל לכאב, בקיצור – לומדים לשרוד. לבד.

אין להם שום רגש. בין אם הם עושים מעשים טובים או רעים – פשוט אין שם טיפת רגש.

אחד הדברים שתורמים לאוירת "חוסר הרגש" הזו היא הכתיבה – הפרקים קצרצרים, מקסימום שלושה עמודים והם כתובים כמו דיווח עינייני, משפטים קצרים, מעין רשימת מכולת. אין תאורים ארוכים של טבע או סביבה או תחושה או תקופה – אין כלום. אין רגש. הודות (אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה…) לכתיבה הזו אנחנו יכולים לקרוא באותו משפט על זה שהתאומים אכלו תפוחים בפרדס וגם שחיילים אנסו את אחת הנשים בכפר. אין פאוזה כדי להזדעזע. מצאתי את עצמי קוראת ואז פתאום באמצע משפט מרימה את הגבות ולא מבינה איך הזוועה הזו השתרברבה למשפט הזה שהתחיל בכלל במשהו תמים למדי??

לסיכום – ספר לא פשוט בכלל ויחד עם זאת חובה חובה חובה ולו רק כדי להגיע לסוף המפתיע. הוא מיוחד, שונה ואני לא מבינה איך הגעתי אליו רק עכשיו. נקרא בנשימה עצורה (ומזועזעת). אבל היי – לפחות זה מסתיים מהר 🙂 155 העמודים מסתיימים צ'יק צ'ק… 


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אתם עוד פה??)


פינת העטיפה:

 עטיפה די סטנדרטית ולא מגלה את כל מה שמתחולל בתוך הספר וזה מעניין. רואים דיוקן של התאומים, סוג של רישום בעיפרון או משהו כזה. האמת שאין לי יותר מידי מה להגיד עליה… היא בסדר גמור לדעתי ובהחלט מתאימה. בכל אופן, ברגע שקוראים את הספר שוכחים ממנה לגמרי…


ציטוטים:

 

"נכתוב: "אנחנו אוכלים הרבה אגוזים", ולא נכתוב: "אנחנו אוהבים אגוזים", כי המילה "לאהוב" אינה מילה בטוחה. היא חסרת דיוק ואובייקטיביות. "לאהוב אגוזים" ו"לאהוב את אמא שלנו", לא ייתכן שיש לזה אותו מובן. הביטוי הראשון מורה על טעם ערב בפה, והשני על רגש מסוים".
"איש אחד אמר:
-שתקי. הנשים לא יודעות מה זה מלחמה.
האישה אומרת:
-לא יודעות? טומטום! כל העבודה, כל הדאגות על ראשנו: להאכיל את הילדים, לטפל בפצועים. אתם, ברגע שהמלחמה נגמרת, כולכם גיבורים. מי שמת, גיבור. מי שחי, גיבור. מי שנכה, גיבור. בשביל זה המצאתם את המלחמה, אתם הגברים. זאת המלחמה שלכם. אתם רציתם אותה, אז תעשו אותה, גיבורים בתחת שלי!"
"…נשארתי לשכב ככה, בלי לאכול ובלי לשתות, אני לא יודעת כמה זמן. והמוות לא בא. כשקוראים לו הוא אף פעם לא בא.  הוא נהנה לענות אותנו. אני קוראת לו כבר שנים, והוא מתעלם ממני".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *