20/04/201318/09/2020 התינוק החושב אליסון גופניק תרגום אביעד שטיר הוצאה מטר עמודים 276 קטגוריות עיוןהורות וחינוך עריכה מדעית: ד"ר צביה ולדן אני בדרך כלל לא קוראת ספרי עיון. אני גם לא כל כך מיומנת בזה. יש לי הפרעת קשב וריכוז קלה (יש אנשים שיתווכחו איתי על ה"קלה") ובספרי עיון אתה חייב להיות מרוכז. תמיד יש מונחים מדעיים מפוצצים והוכחות מסובכות, שבסוף אני הולכת לאיבוד. יש הרבה ספרי עיון טובים שפספסתי בגלל זה. אני פשוט מפחדת להתחיל לקרוא ואז להרגיש מטומטמת שאני לא מבינה כלום… אז החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתעמת עם הפחדים הפעם. כשראיתי את הפרסום על הספר "התינוק החושב", חשבתי לעצמי – או! הנה נושא שאני מתחברת אליו. על גב העטיפה כתוב בפירוש "גופניק לוקחת אותנו לסיור מודרך מרתק ונגיש לכל אחד…". על אף שלרוב אני לא כל כך מאמינה לכל הסופרלטיבים שכתובים על הגב הספר, החלטתי לנסות ולקוות שאבין ואזכור משהו בדרך. גופניק מנסה להסביר לנו איך עובד מוחם של ילדים קטנים, שלפעמים נתפס כ"לא מפותח" מספיק. היא מביאה מחקרים שמראים עד כמה ילדים, אפילו ממש קטנים חכמים וטובים בהסקת מסקנות ובלמידה. מה שבטוח, הם הרבה יותר מפותחים ממה שנהגו לחשוב בעבר. תמיד פתרנו את שאלת ה"מעניין מה הוא חושב עכשיו" בתשובה ש"כנראה לא נדע" ובאמת לא נעשו בעבר הרבה ניסויים שבדקו את העניין המרתק הזה. גופניק מדברת בספר בעיקר על תינוקות ופעוטות מגיל 18 חודשים (ובמקרים ספציפיים גם 12 חודשים) ועד גיל 5 בקירוב. אחת הדוגמאות שהיא מביאה היא ניסוי שבו הראו לתינוקות בני 18 חודשים אדם מבוגר אוכל עוגייה, שהם עצמם אהבו, ועושה פרצוף לא מרוצה, משמע שלא טעים ולו. אחר כך הוא אכל ברוקולי ועשה פרצוף שמח. השאלה הייתה "אם התינוקות יצטרכו לתת לו משהו – מה זה יהיה?", התינוקות הגישו לו את הברוקולי, על אף שהם עצמם לא אוהבים אותו. הם הבינו שהאיש אוהב ברוקולי וזה משמח אותו ולכן החליטו לתת לו את הברוקולי ולא את העוגייה, שהם עצמם מאוד אוהבים. כלומר, התינוקות הבינו שהאדם שיושב מולם הוא בעל השקפה שונה משלהם ולא שפטו אותו ועזרו לו לקבל את מה שהוא רוצה. הם התאימו את עצמם לתפיסת עולמו. בניסוי הזה, אגב, תינוקות בני 15 חודשים המשיכו להציע עוגיות, לא משנה מה האדם שמולם חשב על זה, ומכך אנו מבינים שבתקופה הקצרה הזו של 3 חודשים, ילד לומד עובדות על הטבע האנושי. הספר מחולק לכמה פרקים, שבוחנים היבטים שונים של החשיבה בכלל ושל תינוקות בפרט – עולמות אפשריים (העמדת פנים), חברים דמיוניים, תודעה ותשומת לב, הורות חלופית וכן הלאה. מחקרים מראים, למשל, שילדים עקביים בכל הנוגע לחברים דמיוניים – הם נשאלו בכמה הזדמנויות שונות והתשובות שלהם חזרו על עצמן והתאימו גם למה שההורים סיפרו. חברים דמיוניים יכולים להיות חביבים או עוינים ולרוב מושפעים מהחברה שהילד גדל בה. גופניק גם מוכיחה שרוב הילדים מודעים להבדל בין עולם ה"נדמה-לי" לבין העולם הממשי. הם פשוט מעדיפים את ה"נדמה-לי". היא מספרת לנו על הדרך שבה תינוקות לומדים דרך חיקוי פעולות של אנשים אחרים, מבוגרים, ואפילו לומדים, להימנע מן הטעויות שלנו ולהבין את מגבלותינו. בפרק שנקרא "להימלט מן המערה של אפלטון" היא מדברת בין היתר על ההבדלים בין אחים קטנים לגדולים. בהיותי אחות קטנה לאח בכור ומוצלח במיוחד – מצאתי את זה מרתק. היא כותבת "אחים קטנים, למשל, לומדים, למרבה ההפתעה, מהר יותר על תודעות של אחרים מאשר אחים גדולים, אף על פי שבדרך כלל הם מקבלים ציונים נמוכים יותר במבחני מנת משכל ובמבחנים מילוליים. אחים קטנים מפתחים אינטליגנציה רגשית וחברתית יוצאת דופן, ואילו אחים גדולים מפתחים אינטליגנציה קונבנציונלית יותר, כזו של בית ספר. לאחים קטנים יש סיכוי טוב יותר להיות משכיני שלום רבי קסם, ואילו אחים גדולים הם הישגיים ורציניים יותר" (עמוד 102). מסתבר שתינוקות מנהלים בראשם ניתוחים סטטיסטים בלתי מודעים של מצבים ושהם בעצם עושים ניסויים. דרך הניסויים האלה הם לומדים, בדומה למדען במעבדה. מוחם של התינוקות הוא כמו ספוג ומאפשר להם להכיל הרבה דברים חדשים. מוחו של תינוק הוא כנראה מחשב הלמידה העוצמתי ביותר שיש. גופניק אפילו טוענת שילדים קטנים הם בעלי מודעות גבוהה יותר משלנו, המבוגרים. בין היתר, בגלל שלנו יש "חלקים מרסנים" במוח, שלילדים עדיין אין בגיל הזה. גופניק משווה את זה לחוויה שלנו כשאנו מגיעים למקום חדש, שלא היינו בו קודם – אנחנו מרחיבים את התודעה שלנו, מסתכלים על כל הפרטים, הכל מעניין אותנו. בעוד שכשאנחנו מסתובבים ביום-יום בסביבה שאנחנו מכירים ורגילים אליה – אנחנו לא שמים לב להרבה דברים, אלא רק למה שחשוב עבורנו. היא מגדירה את זה כ"אלומת אור" שאיתה אנחנו מאירים רק על מה שחשוב לנו, כל השאר נמצא באפילה. אצל תינוקות זה לא ככה, הם רואים הכל וסופגים הכל. אחד הדברים שבזכותו היה לי, אישית, יותר קל עם הספר הוא העובדה שגופניק מביאה הרבה דוגמאות מחייה הפרטיים, מהילדות שלה עצמה ומהילדים שלה. זה עושה את כל העניין הרבה יותר נגיש וקל להזדהות. בנוסף יש כמובן, מאמרים, מחקרים ניסויים, קולנוע ואפילו ספרות (כגון האקלברי פין כדוגמא למוסר). רק רשימת הביבליוגרפיה בסוף הספר משתרעת על פני 30 עמודים! הספר מעניין ומרתק וכתוב בשפה שאפילו אחת כמוני הצליחה לקרוא. הוא בהחלט מצריך מידה של ריכוז ותשומת לב אבל הטקסט לא קשה כמו שחשבתי שיהיה. מומלץ לכל מי שהנושא מעניין אותו או שחי עם ילדים קטנים בבית ומנסה להבין מה לעזאזל הם רוצים ממנו. בקיצור, נכון, זה נחמד להיות מבוגר ולהצליח לעשות הרבה דברים מסובכים לבד, אבל לא יזיק לנו בכלל לחשוב כמו ילדים מידי פעם. דירוג הקואלית: (ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – סיימתי ספר עיון ונשארתי בחיים כדי לספר על זה!) פינת העטיפה: טוב, אולי אני לא אמורה לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון. בכל זאת, אומנות זה אולי לא הצד החזק שם… העטיפה בסדר – חמודה ותואמת את התוכן. עטיפה לבנה (יש לי חולשות לעטיפות לבנות וחבל שאין יותר כאלה) עם אימג' של תינוק חמוד שמציץ בין הסדינים, פאר היצירה של ספריית צילומים בשם "ויז'ואל". בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע, אבל בסך הכל סביר ומשרת את המטרה. ציטוטים: "יש רעיון אחד וכללי מאחורי כל הטיעונים והניסויים הספציפיים המופיעים בספר זה. יותר מכל יצור אחר, בני האדם מסוגלים לחולל שינויים. אנחנו משנים את העולם שמסביבנו, את האחרים ואת עצמנו. הילדים והילדוּת עוזרים לנו להבין איך אנו משנים ומשתנים. והעובדה שאנחנו משנים ומשתנים מסבירה מדוע ילדים הם כפי שהם – וגם למה בכלל הילדוּת מתקיימת". שתפו את הפוסט:
תודה!שמעתי על הספר והתלבטתי.שכנעת אותי.(את ״איך לדבר כך שילדים יקשיבו וגו׳״ קראת כבר?הוא נהדר וקריא ומלא בדוגמאות, והוא ספר חובה בעיניי לכל הורה).נשיקות הגב
[quote name="ליאור בצר"]תודה!שמעתי על הספר והתלבטתי.שכנעת אותי.(את ״איך לדבר כך שילדים יקשיבו וגו׳״ קראת כבר?הוא נהדר וקריא ומלא בדוגמאות, והוא ספר חובה בעיניי לכל הורה).נשיקות[/quote]היי ליאורי!כן, קראתי את "איך לגבר כך שילדים יקשיבו", אבל כאן לא מדובר בדיוק בספר הדרכה, אלא בספר יותר מחקרי, שבא להראות גילויים חדשים על העיניין.מאוד מעניין 🙂 הגב