ואז היא נעלמה

מותחנים פסיכולוגיים הם מסוג הספרים שאי אפשר להניח מהיד ומצד שני, גם אי אפשר להמשיך לקרוא. הם מטרידים. וככל שהם יותר טובים – כך הם עוד יותר מטרידים. ואם הם מערבים ילדים, אז הם בכלל הופכי קרביים.

אלי היא נערה בת 15 בתקופה הכי טובה שלה. היא מצטיינת בלימודים, יש לה חבר מדהים, היא מאוהבת והיא מסתדרת מצוין עם אמא שלה לורל (יחידת סגולה בגיל הזה). יום אחד היא יוצאת לספרייה ללמוד ולא חוזרת הביתה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

האירוע מכניס את כל המשפחה לטלטלה – אמא, אבא, אחות ואח שמתקשים מאוד לאחות את השברים. במיוחד לורל, האם. אחרי כמה שנים בלי שום קצה חוט נראה שכולם הצליחו להמשיך הלאה, ורק לורל עוד תקועה. עשר שנים שהיא כבר תקועה. היא התגרשה, לא הכירה בן זוג חדש וממשיכה לשאול את עצמה שאלות לגבי אלי. השגרה שלה מאוד אפרורית ומשעממת, אבל היא לא מאבדת תקווה לרגע.

יום אחד היא יושבת בבית קפה לבדה ופוגשת בחור זר בשם פלויד. היא די מופתעת שהוא בכלל מתחיל לדבר איתה. כבר שנים שהיא לא משקיעה בעצמה. הם מקשקשים וקובעים לצאת לדייט. פלויד גרוש גם הוא ויש לו ילדה בת תשע בשם פופי. כשלורל פוגשת את פופי לראשונה משהו מקפיץ אותה – היא דומה לאלי. מאוד מאוד דומה. בנוסף, היא מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילה, באופן שגרם גם לי להרים גבה לא פעם.

כל מיני קולות באחורי ראשה של לורל אומרים לה שמשהו לא בסדר. אבל דווקא הפעם היא מחליטה להתעלם מהם, אחרי שבמשך שנים נכנעה. סוף סוף היא מרגישה נורמלית. סוף סוף היא ממשיכה עם החיים שנעצרו לפני עשר שנים. סוף סוף יש לה בן זוג והכל נראה מבטיח. האומנם?

אני לא יכולה לספר יותר מזה, כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אבל אני יכולה להגיד לכם שהדפים בספר פשוט הפכו את עצמם במהירות (ארורים תהיו, פרקים קצרים!) וסיימתי את הספר בשני לילות בלי שינה.

זה ספר קריפי. החרדה הכי גדולה של הורים היא שהילדים יצאו מהבית (בגיל שהם כבר יכולים לצאת לבד כמובן) ויקרה להם משהו. לא כל שכן – ייעלמו בלי שמץ של מושג מה קרה להם. לחיות במשך שנים בלי לדעת מה קרה זה כמעט מוות בפני עצמו. יש לא מעט סיפורים לצערי על אנשים שלא צלחו סיטואציות כאלה.

ליסה כותבת את הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה באשר הוא. לכן היה מפתיע מאוד לגלות בלייב שהשתתפתי בו איתה (לינק בסוף הפוסט למעוניינים), שהיא בעצמה אמא לשתי בנות (!!) והיא מתה מפחד בעצמה. הסיפורים שהיא כותבת הם סוג של תרפיה עבורה וכך היא מרגישה שהיא בשליטה. בחיים ה'אמיתיים' היא לא יכולה לשלוט ככה.
עוד היה מעניין לגלות שהסוף המקורי של הספר שונה על ידי העורכת שלה, לגרסה הקיימת בספר עכשיו. אחרי שקראתם את הספר כולו, ורק אחרי, אתם מוזמנים לחפש את הסוף הנוסף ברשת (לינק בסוף הפוסט לסקרנים).

אהבתי את הספר. השפה זורמת וקלילה, הפרקים קצרים והוא אכן מותח. אפילו שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה יקרה בסוף, עדיין היו חלקים שצמררו אותי במיוחד.
מה פחות אהבתי? נשארו לי כמה חורים בעלילה, דברים שקרו ואין לי מושג איך הם קרו בדיוק, או שלא קיבלו טיפול או התייחסות, או שלא היו לגמרי הגיוניים. והסוף? מעניין אותי מאוד מה אתם תחשבו, כי אני הייתי סוגרת את הקצוות קצת אחרת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש וכאלה שאלימות מסוימת כלפי ילדים ונוער מפעילה אצלם טריגרים.

זה הספר הראשון של ליסה ג'ואל שתורגם מתוך 20 שכבר הוציאה. היא התחילה לכתוב כחלק מהתערבות והספרים הראשונים היו קומדיות רומנטיות (אי שם בתחילת שנות ה-2000). אחר כך עברה למותחנים פסיכולוגיים. כולי תקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה.

לינק ללייב עם ליסה גואל בקבוצת 'רומנטי כאן בעברית' בפייסבוק.

לינק לסוף האלטרנטיבי (רק אחרי שתסיימו את הספר!)


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות אהבתי את הכריכה הישראלית של הספר. היא כן מאוד מתאימה, אבל משהו בקומפוזיציה לא יושב לי טוב ואני אפילו לא יודעת להגיד מה. רואים בעצם חצי פנים של דמות נשים, כשהחצי השני של הפנים 'נעלם' מאחורי מה שנראה כמו יער. הפנים בגוונים של אדום ושחור והאימג' של היער בכחולים, סגולים ושחורים. האדום גורם לכריכה 'לקפוץ'.
הכריכה האמריקאית יותר רגועה (ודווקא בגלל זה יותר מטרידה) – רואים בה עצים בשלכת, עירומים כמעט לגמרי ומעט נקודות צבע ורודות של עלי כותרת.
בכריכה הבריטית רואים חלק מכביש ודמות שחוצה אותו. רואים בעיקר את הצל שהיא משאירה.


ציטוטים:

"איך היו חייה של לורל לפני עשר שנים, כשהיו לה שלושה ילדים ולא שניים? האם היא התעוררה מדי בוקר מלאה באושר קיומי? לא, זה לא קרה. לורל הייתה תמיד טיפוס של חצי הכוס הריקה. היא יכלה למצוא משהו להתלונן עליו גם במצב הנעים ביותר, ולדחוס כל תחושת שמחה על בשורה טובה לתוך רגע אחד קצרצר, שנגדע באִבּו לטובת איזו דאגה מעיקה חדשה. כך, בכל בוקר כשהתעוררה, היתה משוכנעת שיָשנָה רע, אפילו כשלא, וחששה שהבטן שלה שמנה מדי, שהשיער שלה ארוך מדי או קצר מדי, שהבית שלה גדול מדי, קטן מדי, שחשבון הבנק שלה ריק מדי, שבעלה עצלן מדי, שילדיה רועשים מדי או שקטים מדי, שהם יעזבו את הבית, שהם לעולם לא יעזבו את הבית".

"ברור שפופי היא ילדה מוזרה, יש בה תמימות מקסימה וקור רוח מטריד. היא חכמה יותר מכפי שהיא אמורה להיות אבל פחות מכפי שנדמה לה".

"זאת לא פילוסופיה. אלה החיים. ברגע שלומדים איך להסתכל על העולם, ברגע שמפסיקים לנסות למצוא היגיון בכול, זה די מובן מאליו".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *