ורד הלבנון

הסיפור הוא על ורד-לאה, חיילת מבת ים, שמתייצבת יום אחד, מתישהו במלחמת לבנון הראשונה במחלקת השיקום בתל השומר ומבקשת להתנדב לסייע ללוחם פצוע. תוך כדי כך היא פורשת את סיפור חייה לאזניו של יונתן, חייל מרחביה, שניסה להתאבד שעות ספורות לפני עליית יחידתו ללבנון.

אין ספק שיש כאן מוטיבים אוטוביוגרפים חזקים בין אם אלו חייה שלה עצמה או דרך סיפורי האב על יהדות סלוניקי שעלתה לארץ אחרי השואה. האב לא חוסך שום סיפורים וזכרונות זוועה מהבת בכל שלבי הגדילה שלה, מתוך מטרה שיום אחד תכתוב את סיפור חייו. האם חסרת כל רגש כלפי ורד-לאה (ולא כך מול האחות הנוספת ואחיה), היא מאשימה אותה בכל דבר החל מהעובדה שפיטרו אותה מהעבודה וכלה בורידים שיש לה ברגליים. לאב תחביב של גידול ציפורים ויש לו שובך גדול במרפסת וככה הוא מעביר את זמנו (אם הוא לא עוגב על ביתו). זה נותן לו את האפשרות של להפוך משבוי (במלחמה, בשואה) להיות שובה, של הציפורים ושל ביתו. המפתח אצלו. זהו מוטיב מאוד חזק בסיפור והוא מתואר ארוכות, שכן כל הזמן יש תחושה כאילו לאה-ורד חיה בסוג של כלא.
אפשר להגיד שבמשך כל חייה הדי אומללים לא מצאה אף אחד לדבר איתו, אף אחד לא חשב אותה לחכמה ולא הקשיב לה. ועכשיו – היא פורסת את כל סיפור חייה לאזניו של בחור חצי-צמח, שבכלל קורא לה מירב. שניהם מגיעים ממקומות מאוד שונים, הוא ממשפחה מבוססת ברחביה ובן להורים אוהבים ודואגים והיא סוג של בחורה (אפשר לומר ענייה) בשולי החברה. בשום מצב אחר סביר להניח שלא היו נפגשים…
אפשר להגיד שזה ספר מאוד "ישראלי". ההתעסקות בשואה, במלחמה, בעימותים בחברה בין מעמדות, בין עדות ומנהגים שונים… זה משהו שמאוד קרוב לכל מי שגדל בארצנו הקטנטונת. אפילו אני, בתור דור שלישי לשואה מכירה את הסיפורים האלה.
זה ספר לא קל. סיפור חייה של לאה-ורד אינו פשוט והדמויות שמקיפות אותה (למעט סבתה) פשוט עושות לה חיים קשים. זה מצמרר ולא פעם מעלה לחלוחית בעין.
הפרקים מסודרים לסירוגין – פעם פרק מה"הווה" שבו מתוארות הפגישות עם יונתן וכל מה שקורה מסביב בבית החולים ומול משפחתו ופעם פרק מהעבר, שהוא סיפורי ילדותה של איני.

הספר קשה ואפשר להכיר שהוא ל"מיטיבי קריאה". לא הייתי רגילה לסגנון הכתיבה של איני, לפרטים הרבים ולמשפטים ארוכים-ארוכים שלפעמים כשהגעתי לסופם כבר לא זכרתי מה היה בהתחלה…
לקח לי משהו כמו 50 עמודים להתרגל ואז לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הוא כתוב בצורה נפלאה לטעמי והוא תופס וצובט במקומות הכי רגישים ועדינים.

אני בטוח אחפש ספרים נוספים של איני, למרות שאומרים שזהו הספר הטוב ביותר שלה עד כה ואולי זה רק יקלקל לי…


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

טוב, נתחיל מזה שעם קשר אן בלי קשר לסיפור עצמו – הציור על העטיפה פשוט יפיפה לטעמי. הציור הוא של הנרייט בראון וקוראים לו בפשטות A girl writing. ומבחינת הסיפור – כיוון שיש לסיפור מוטיבים של יומן אז הגיוני שתהיה דמות נשית, נערה במקרה הזה שכותבת ואולי זה באמת היה אחד השיקולים של אמרי זרטל, מעצב העטיפה, בבחירה של האימג' הספציפי הזה. הילדה/נערה יושבת וכותבת ומביטה בציפור שעומדת על הספר לידה. קצת מעל אנו רואים כלוב ציפורים פתוח. כאן יש כמובן קשר ישיר לאביה, המגדל ציפורים להנאתו. יש משהו מאוד רומנטי בציור הזה, שהוא מנוגד לגמרי לאוירה הכללית של הספר (אם כי יכול להיות שורד-לאה רואה משהו רומנטי ביונתן), משהו נאיבי, האור רך ולא משקף את סערת הרוחות המתחוללת בתוך הספר שאתם עומדים לקרוא. מאוד אהבתי את העטיפה וחזרתי והסתכלתי בה כמה פעמים במהלך הקריאה. זה מקרה שבו גם אם אין קשר ממש הדוק לעלילה עצמה – זה עדיין עובד.


ציטוטים:

"יצוּריות כמוני, יונתן, האחרוּת שלהן היא בדיחה בהמשכים."

"חיי חזרו אלי, והייתי אחראית לכלום שהיה לי. אדון לגורלי הרדע, אבל אדון".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *