alt

(זוכה פרס אורנג' לשנת 2008)

איזה ספר מקסים!!
הגעתי לספר בלי ציפיות בכלל, לא היה זכור לי שקראתי עליו משהו ואולי זו הסיבה שפשוט הופתעתי מכמה שנהנתי ממנו.
לב התאלמן מאישתו מרינה בגיל צעיר, יש לו ילדה, מאיה, בת חמש, הוא גר עם ביתו ואימו אינה באורור, כפר נידח במזרח אירופה. הוא עבד במנסרה ומצא את עצמו מובטל כאשר המפעל נסגר, פשוט כי נגמרו העצים לכריתה. הוא מחליט לצאת למסע של חייו ללונדון ולנסות שם את מזלו כדי שיוכל לשלוח כסף הביתה.

מבחינתי היו בעצם שני סיפורים שרצו במקביל. האחד הוא ההסתגלות של לב ללונדון בכלל ולקצב החיים בה בפרט וזה גם הסיפור שקיבל את מירב המשקל בספר, והסיפור השני – כל מה שקורה במקביל באורור, הכפר שממנו הגיע לב, בקצה השני של אירופה – החיים של מאיה ואינה וחבריו הטובים, רודי ולורה.

לב מתואר כמהגר עם אנגלית עילגת (לפחות בהתחלה), הוא מעשן הרבה ושותה וודקה בכל הזדמנות. לאט לאט הוא משתלב בשוק העבודה ומגלה שיש לו יכולות בישול שלא היה מודע לקיומן וכך גם נולדת אהבה חדשה – לאוכל. הוא גם מוצא אהבה בדמות בחורה בשם סופי, אנגליה כמובן. אבל לא משנה כמה לב ינסה "להתקבל" לחברה, הוא תמיד ירגיש שונה ותמיד גם יראו אותו ככזה. המנטליות שלו תמיד תהיה אחרת והוא חסר את הנימוסים וההליכות ש"יאים" לתושבי לונדון המנוכרת.
הוא מתנחם בחברותה של לידיה, בחורה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, שהכיר ברכבת שהגיע איתה ללונדון, גם היא מהגרת, אך בשל היותה מתורגמנית ומורה לאנגלית ה"ייאוש שלה יותר נוח" והיא עוזרת ללב בכל מיני הזדמנויות.

הסיפור, כשמו כן הוא, מלא בחלומות. חלומות של לב על אישתו המתה שקשה לו להתגבר על אובדנה בטרם עת, חלומות על העבר, חלומות על העתיד, חלומות חלומות חלומות… ספר מצוין לאנשים חולמניים ואופטימיים, שאוהבים לקרוא על אנשים כביכול "קטנים" שהולכים בעקבות החלומות שלהם ועושים שינויים גדולים.
יש בסיפור הזה הכל – אהבות, אכזבות, יחסי אב וביתו, חברים וחברויות, הרבה אוכל, לונדון – ממש הכל מכל. תענוג לקריאה.

השפה מקסימה ומלאת הגיגים (שבדרך כלל מגיעים מפיו של רודי, חברו של לב מאותו כפר נידח). פשוט לא רציתי להניח את הספר מהידיים.
מומלץ בחום!!


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מתאימה לסיפור מהסיבה שלב שולח חבילות לאינה ולמאיה לכל אורך שהותו בלונדון. חבילות עם כסף לאימו וצעצועים ובגדים למאיה ביתו. הבולים שאנו רואים על החבילה נושאים את דיוקנה של מלכת אנגליה, כמובן. העטיפה חמודה. אני אישית מאוד אוהבת חבילות, זה תמיד עושה טוב בלב למצוא חבילה בדואר. וגם הספר הזה היה בשבילי כמו חבילה – הפתעה נעימה ביום חורפי.


ציטוטים:

"…כי עכשיו המוות שלה היה איתו תמיד, כמו צל על צילום הרנטגן של נשמתו."

"שחפים זעקו כמו אל בית באי שאבד זה מכבר, ולב חשב כמה קשה ודאי לחיות בקרבת הים ולשמוע בכל יום את קולם המלנכולי".

"אדם עשוי לנסוע רחוק אבל ליבו עלול להיות איטי ממנו".

"תמיד היה חרד לאינה, ואפילו בתור ילד סבל משהבחין כי אמא שלו – באופן שלא יכול היה להגדיר במדויק – נראית מסתורית איכשהו, כמו מתחרה חדשה במרוץ החיים, כזו שאיש לא ראה קודם לכן ושהזדחלה שם אחרונה, עם דאגה בעיניים."

"איש המאה העשרים ואחת הוא כלב, אבל לפעמים, כמו כלב נאמן הוא נזכר בטריק של הפגנת חיבה".

"המשקה מוציא ממנו את כל החרא. בכל גבר יש חרא – גם בכל אישה יש – זה הטבע האנושי ככה. אבל רוב הזמן זה בִפְנים, אתה מבין למה אני מתכוון? רוב הזמן אתה לא רואה מולך גוש זבל שיכור".

"…אני תמיד אומר שהחברה האנושית היא תשעים אחוז צואה שלא מגיעה למקום הנכון. בגלל זה בחרתי להיות אינסטלטור. מישהו צריך לעזור להזרים את כל זה לים".

"…והוא חשב, כן, זה אמיתי, זה מה שאני רוצה עכשיו: להיות בלתי נמחה בתוכה, בלתי מחיק. כי היא הדהימה אותו. והתדהמה הזאת לא הרפתה ממנו".

"…לב הרגיש שלא פטפוט תמים הוא שמתנגן ומצטלצל סביבו באדישות: אלא סימפוניית דיבורים מולחנת בשקידה, מופע של שיחה שמניח מראש את קיומו של קהל מעריצים דומם, נחבא אל הצללים, כמו לב שאיש שם לא הבחין בו, בז`קט הז`מש החדש שלו ובחולצה יקרה עד גיחוך"

"לב חשב על המילה "הפסקה". האם קורה שמבינים כי בנסיבות מסוימות חייבת ההפסקה להיות תמידית, שאי אפשר עוד לחזור אל מה שזמנית הסתיים?"

"הוא לבש את הז`קט שלו, שהעלה באפו ריח חריף כל כך של "חדש" עד שהוא חש כאילו הז`מש הזה עודו חלק מאיזו עגלה שמלחכת עשב באחו כפרי".

"אם דיברו אליו הוא לא זיהה את המילים. אם מוזיקה נשמעה, מי בכלל הכיר את המנגינה? לא הוא, הוא לא ידע כלום. המוח שלו היה קטן כמו פירור סובין. ושחור. חשוך כמו החושך."

"הם חיים רק יום אחד. קראתי את זה במגזין טבע. תאר לעצמך. הם מגיעים לשעת ערב כזאת כמו עכשיו, ומתחילים להיכנס לפאניקה ואומרים:"לאן לעזאזל הלך כל היום הזה??"

"ועכשיו תקשיבו טוב טוב," הוא אמר לעובדים שלו מיד ביומם הראשון. "אספרגוס זה לא סלק סוכר! וגם לא איזה כרוב ניצנים! זה הסלבריטי של עולם הירקות: הוא גדל בין לילה וזקוק לקטיף מהיר, או שהוא מתחיל להזריע. והוא נפגע בקלות. אז אתם מתייחסים אליו בכבוד. שומרים עליו בשבע עיניים או שאתם עפים מהחווה הזאת!"

"אבל האירים, לידיעתכם, טובים בשמירת סודות. אולי בגלל שהראשים שלנו פשוט מלאים בהם. אמא שלי הייתה אומרת `אם קירות היו יכולים להציץ למחשבות שלנו, כל הבית כבר היה קורס`."

"זיקנה זה לא עיניין לפחדנים"

הספר התקבל לסקירה ממועדון קריאה


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *