חפצים חדים

קמיל היא בחורה מתוסבכת, עיתונאית בעיתון צהוב בינוני בשיקגו. היא נשלחת לעיירת הולדתה וינד-גאפ על מנת לסקר רצח של שתי ילדות צעירות. זהו הביקור הראשון שלה מזה 12 שנים. מין הסתם, יש סיבה לזה שקמיל לא ביקרה שם כל כך הרבה זמן… אמא שלה מתוסבכת בעצמה עם הרבה הפרעות אובססיביות ואפס רגש וקיימת גם אחותה למחצה, ילדה יפייפיה עם הרבה השפעה על חברות שלה ועל הסביבה.

כל הדברים שגרמו לקמיל לעזוב את וינד-גאפ מלכתחילה צפים ועולים שוב. זוהי עיירת פרברים טיפוסית, שבה כולם עושים את אותם דברים ורוצים את אותם דברים וברגע שאתה קצת שונה – אתה מסומן כ"חריג". לקמיל אין ברירה, אלא לנבור בעבר שלה, שממנו ניסתה לברוח כל כך הרבה זמן, ולחפש גם שם רמזים (לאחר שהגיעה למבוי סתום).

אני רגילה בספרי מתח שכבר בעמודים הראשונים של הספר סומרות לי השערות. כאן אפשר להגיד המתח התחיל בשליש האחרון של הספר. זה לא הפריע לי לרצות לדעת מה קורה לכל אורך הספר, אבל אני מניחה שיש אנשים שזה יפריע להם.
יש הרבה סצנות פרופוקטיביות שהפריעו לי, כי לטעמי הן פרופוקטיביות לשם הפרובוקציה ולא על מנת לתרום לעלילה. זה היה נראה לי קצת "צהוב" ולא קשור.

בסך הכל, זה ספר נחמד ו"קליל" (על אף הנושא).


דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אני לא כל כך אוהבת את העטיפה. זה לא שהיא גרועה, היא פשוט לא מספיק טובה לטעמי. יש בה שחור ואדום – צבעים שמאוד אוהבים להשתמש בהם בספרי מתח. לספר קוראים חפצים חדים ואת שם הסופרת שמו על אימג' של סכן גילוח שהוא… מוכנים להפתעה? חפץ חד! לא חדשני ולא מקורי במיוחד ואותי אישית זה לא היה מושך בחנות הספרים.


ציטוטים:

"אני כאן", אמרתי, ומדהים כמה מנחמות היו המילים. כשאני נתקפת בהלה, אני אומרת אותן לעצמי בקול. "אני כאן". בדרך כלל אני לא מרגישה שאני כאן. אני מרגישה כאילו משב רוח חמים עלול לנשוף לעברי ואני איעלם לנצח בלי להשאיר אחרי אפילו שביב ציפורן. ישנם ימים שבהם המחשבה הזאת מרגיעה אותי; בימים אחרים היא מעבירה בי צמרמורת."

"חורף. אף אחד לא אוהב את החורף".
"מחשיך בשעה מוקדמת, אני אוהבת את זה".
"למה?"
"כי זה אומר שהיום נגמר. אני אוהבת למחוק ימים בלוח השנה – 151 ימים נמחקו ושום דבר מחריד באמת לא קרה. 152 והעולם לא נחרב. 153 ולא הרסתי לאף אחד את החיים. 154 ואף אחד לא באמת שונא אותי. לפעמים נדמה לי שלעולם לא ארגיש בטוחה, עד שאוכל לספור את ימי האחרונים על יד אחת. עוד שלושה ימים לשרוד, ואז לא אצטרך לדאוג עוד בקשר לחיים."


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *