ייאוש

הספר ייאוש יצא לראשונה לפני כעשרים שנה ומאז פשוט אזל לגמרי בהוצאה, לאחרונה יצא מחדש בהוצאת כתר בתוספת של אחרית דבר מאת מתן חרמוני. אתחיל מגילוי נאות – זה ה"נבוקוב" הראשון שלי. לא קראתי את לוליטה ולא שום דבר אחר שלו, אבל הבנתי שהוא אוהב להתעסק בכל מיני נבלים ואנשים פרוורטים באופן כללי. הרמן קרלוביץ' – הגיבור שלנו בספר זה לא שונה. הוא נבל, אפילו נבל לא קטן…

ייאוש מסופר בגוף ראשון, מפיו של הרמן. הרמן הוא יצרן שוקולד שחי חיים די משמימים עם אישתו שהוא מרבה לכנות "קלת דעת" (ובאופן כללי מעביר עליה הרבה ביקורת). באחת מנסיעות העסקים שלו הוא פוגש בפראג חסר בית בשם פליקס שדומה לו באופן מפתיע והוא מבין שהוא בעצם מצא את "כפילו". נפלה בידיו הזדמנות – הוא מחליט לרצוח את פליקס וכך לביים את מותו שלו על מנת לחמוק מהשיעמום בחייו ומהבעיות הכספיות שהחלו להגיע. מבחינת הרמן – זוהי יצירת חייו. כל התיכנון, כל המחשבה – הוא כל הזמן מדבר על האומנות שבכל המעשה המחליא הזה. הרצח עצמו הוא לא העיניין בכלל, אלא כל החשיבה מסביב, הוא מחפש איזה אישור לאומנות שלו דרך זה.

הרמן הוא טיפוס די שחצן באופן כללי ואוהב לאהוב את עצמו: " את חברתי שלי לא יכלתי לשאת משום שהיא ריגשה אותי יתר על המידה ללא טעם ותוחלת" (עמ' 104). הוא גם מזכיר פה ושם את דוסטויבסקי (לא בחיבה יתרה) וגם את ארתור קונן-דויל בתור התייחסות לסיפורי מתח כמובן – "אבל מהם כל אלה – דויל, דוסטויבסקי, לבלנק, ואלאס – מהם כל הסופרים הדגולים שכתבו על פושעים שנונים, מהם כל הפושעים הדגולים שמעולם לא קראו את כתביהם של הסופרים השנונים – מהם בהשוואה אלי? גלמים בהתגלמותם" (עמ' 121)

הספר שזור באיזכורים מתוך המלט, המלך ליר ויוליוס קיסר. אין ספק שבתחום הספרותי נבוקוב שולט ביד רמה ומרגישים את זה. אולי קצת יותר מידי…

תמיד כשהגיבור בספר הוא איך נאמר… בעייתי… יעני לא בדיוק טלית שכולה תכלת אני שואלת את עצמי אם אני אצליח להזדהות איתו או לא ובדר"כ אם הספר כתוב טוב אז אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הגיבור. כאן לא לגמרי הייתי סגורה על זה, יש פה איזושהי בעייתיות שלא הצלחתי לשים עליה בדיוק את האצבע.
הספר מדבר הרבה על איך אנשים שונים רואים דברים שונים מנקודות שונות. יש הרבה ציניות ורגעים שמעלים חיוך וכמובן – הנסיון להבין איך עובד מוח מעוות ומפלצתי אחד ומצד שני יש קטעים שבהם נבוקוב מפליג בהירהורים על ספרות ועל כתיבה ועל אומנות כאילו הוא מרצה או מנסה ללמד משהו ו"בורח"מקו העלילה – אלו היו רגעים שקצת "איבדתי" אותו…

לסיכום – ספר מותח ומעניין על מוחו המעוות של האדם, שאני בטוחה שבתקופת כתיבתו ( 1932) נחשב לרעיון מקורי. מאז פשוט הרבה אנשים כבר הספיקו לעשות את זה. השפה קצת ערכאית והיה לי קצת קשה בהתחלה, אבל מתרגלים די מהר.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש) 


פינת העטיפה:

דבר ראשון – העטיפה, מבחינה אסטתית יפייפיה. אנחנו רואים פרלינים של שוקולד בכל מיני צבעים – מריר, חלב ולבן עם קישוטים שונים. ממש ללקק את האצבעות. ואז רואים את שם הספר – ייאוש. זה יוצר דיסוננס מאוד מעניין. השוקולד מעלה חיוך על השפתיים ואז פתאום – מה זה ה"ייאוש" הזה?? מצד שני – שוקולד ידוע בתור משהו שמשחרר אנדרופינים במוח, אותם חיילים שגורמים לנו להרגשה טובה ולכן מתקשר הרבה פעמים למצבי רוח ירודים. לטעמי זו עטיפה מצוינת, איך שלא מסתכלים על זה (גם במישור הפשטני – שהרי הרמן הוא ייצרן שוקולד) – זה פשוט עובד.

ציטוטים:

"לבטן רעבה אין אוזניים"

"קל להוכיח את אי-קיומו של אלוהים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שה' רציני, חכם וכל-יכול, יבטל את זמנו באורח כה אווילי ויקדיש אותו למשחק בבובות, ולא זו בלבד, אלא שיכפיף את משחקו לחוקים התפלים להפליא של המכניקה, של הכימיה ושל המתמטיקה, ולעולם – שימו לב, לעולם! – לא יראה את פרצופו, אלא רק יציץ בגניבה, יכביר מילים סחור-סחור וילחש בחשאי (התגלויות, נו, באמת!) אמיתות מחרחרות ריב מאחורי גבו של איזה מטורף עדין הליכות.

כל העסק האלוהי הזה הוא לדעתי תרמית אחת גדולה, אשר ודאי וודאי שאין להאשים בה את כהני הדת. הם עצמם קורבנותיה. נבל גאוני הוא שהמציא את אלוהים בשעות הקטנות של ההיסטוריה: הרעיון מדיף סירחון אנושי מכדי שסביר יהיה לייחסו למקורות תכלכלים. ואולם, איני מתכוון לומר שהוא פרי בורות גסה – הנבל הזה שלי שפע ידע שמימי. ובאמת, איני יודע איזו גרסה של העולם הבא עדיפה: אותו חיל משמר מסנוור של כרובים מנפנפים בכנפיהם, או אותה מראה עקמומית שבה הולך וקטן לו פרופסור לפיזיקה מדושן עונג. ויש עוד סיבה שאיני יכול, ואיני רוצה, להאמין באלוהים: המעשייה אודותיו אינה שלי, היא שייכת לזרים, לכל בני האדם." (זה ממשיך עוד הרבה…)

"הכלל הראשון לשקרנים הוא להאמין בכל ליבם לדברי השקר שהם אומרים. אין דבר משכנע יותר משכנוע עצמי" (מתוך אחרית הדבר של מתן חרמוני).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *