19/01/201405/09/2020 יסתובב לו העולם הגדול קולום מק'קאן תרגום אמיר צוקרמן הוצאה עם עובד עמודים 441 קטגוריות פרוזה תרגום טוב, אז קודם כל אני חייבת לכם התנצלות. סיימתי את הספר הזה לפני יותר מחודש ולא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עליו. מה שאומר, שעבר הרבה זמן שבו כבר יכולתם לאתר את הספר הזה וליהנות ממנו כמוני. אז קבלו את התנצלותי הכנה ועשו לעצמכם טובה – לכו תקראו אותו. אני אתחיל הפעם מהסוף – זה ספר נהדר!. אני מודה שתחילה נמשכתי אליו בזכות העטיפה המקסימה שלו (שטחית שכמותי), ואז כשהרמתי אותו היו לי מחשבות שניות (בכל זאת למעלה מ-400 עמודים, ועוד בפורמט הגדול של עם עובד). ואז התחלתי לקרוא – עוד עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד ופשוט לא יכולתי להפסיק. לא סתם הספר הזה זיכה את מחברו בשלל פרסים, ביניהם "פרס הספר הלאומי". ביום אחד, השביעי באוגוסט 1974, התהלך לו לוליין בשם פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים בניו יורק, שהיו חדשים אז – זה אגב סיפור אמיתי לגמרי. העלילה כולה מתרחשת במקביל בין כמה דמויות סביב התאריך הזה. הספר מחולק לארבעה ספרים, שבתוכם פרקים (ארוכים מאוד!), כאשר כל ספר מתמקד בקבוצת דמויות אחרת. כך אנו פוגשים זוג אחים אירים שהשתקעו בניו יורק. אחד מהם הוא נזיר חבר מסדר, שמסייע לכל מיני חלכאים ונדכאים – זונות וישישים בבית אבות, אשתו של שופט, שאיבדה את בנה בווייטנאם. אל אותו שופט, אגב, מובא אותו הולך על חבל למשפט. זוג אומנים צעירים ומסוממים שנקלעים לתאונה שהופכת את כל עולמם ואפילו הסיפור של ההולך על החבל. יש עוד, זה לא נגמר. יש כאן גלריה שלמה של דמויות מרתקות, שכל אחת מהן נכנסה לי ללב באופן כזה או אחר. זה סיפור בכמה קולות, כשבכולם מהדהד ההולך על החבל. בכולם הוא נזכר באיזו צורה, בין אם באופן שולי ולא חשוב, אלא רק כאנקדוטה ובין אם עניין עיקרי וחשוב. ממש כאילו הוא הוא המחבר את כל הדמויות, שלא היו יכולות להתחבר בשום דרך אחרת. ישנן דמויות שמקבלות "טיפול" קצת יותר מעמיק, כדוגמת האחים האירים, שעליהם אנחנו למדים עוד מילדותם, לעומת דמויות אחרות כמו טילי, זונה שנדחפת למקצוע על ידי אימה ועושה את אותו הדבר לביתה, ששם היה הרבה פחות עומק וזה היה חסר לי כי כל כך רציתי לקרוא עליה עוד. זה לא מאוד מפריע, כי הכל כתוב כל כך יפה. הגיבורה האמתית של הספר הזה היא בעצם העיר ניו יורק. בזמן האחרון אנחנו כל כך רגילים לקרוא ספרים על ניו יורק של עכשיו, אחרי קריסת מגדלי התאומים, והנה ספר שחוזר 30 שנים אחורה מאותו אירוע נוראי ומציע קצת נוסטלגיה. באים כאן לידי ביטוי כל כך הרבה רבדים של העיר – שכונות עוני מלאות זונות וסרסורים בברונקס, דירות יוקרה בפארק אווניו , אומנים בוילג' ואיזו בקתה מבודדת באפסטייט ניו יורק – ולכל מקום הדמויות שלו. יש משהו אירוני בעובדה שהסיפור של ההולך על החבל מחבר בין כל הסיפורים. קריאת התיגר של אותו צרפתי חצוף על הבניינים הגבוהים והחדשים דאז עומדת כנגד האסון שעומד להתרחש 30 שנה מאוחר יותר ומק'קאן מטיב לתאר את אותה ניו יורק של אז, אפילו שהספר נכתב בימינו אנו. זו התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם, אחרי ילדי הפרחים וישנה אוירה של התפכחות כללית. אני, כאמור, מאוד אהבתי את הספר. זה ספר שהוא פשוט ממתק לכל מי שחובב את ניו יורק כמוני. הרבה זמן לא קראתי ספר בכמה קולות שנהניתי ממנו ככה. יכול להיות שאפשר היה קצת לקצר, אבל בסך הכל מדובר בספר מקסים לטעמי. מומלץ. דירוג הקואלית: (ארבע וחצי קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: אז כמו שכבר ציינתי בהתחלה – העטיפה קנתה אותי כבר מההתחלה. על הכריכה ישנו איור מקסים של מורן ברק, בו רואים את ההולך על החבל יושב לו בניחותא על הכבל שעליו הוא מהלך ומעשן סיגריה. מתחתיו "העולם הגדול", שמגדלי ניו יורק מזדקרים ממנו. מאוד יפה, עדין ומשקף היטב את הספר. ציטוטים: "מי שראה אותו נדם. ברחוב צ'רץ'. ליברטי. קורטלנד. ברחוב וסט. פולטון. ויסי. זו הייתה שתיקה ששמעה את עצמה, נוראה ויפה. היו שחשבו בתחילה שזה בסך הכל אור מתעתע, משהו שקשור למזג האוויר, צל נופל. אחרים סברו שזו המתיחה העירונית המושלמת – עמוֹד לךָ והצבע כלפי מעלה עד שכולם ירימו מבט אל שום כלום, כמו ממתינים לשורת המחץ בקטע של לני ברוס. אבל ככל שהביטו יותר, גברה הוודאות. הוא עמד ממש בקצה הבניין, צללית כהה על רקע אפרורית הבוקר. אולי מנקה חלונות. או פועל בניין. או קופץ". (הפסקה הפותחת את הספר) "אפשר לספור את המתים, אבל אי אפשר לספור את המחיר. אין לנו מתמטיקה לגן עדן, אמא. את כל השאר אפשר לכמת". "יש רק דבר אחר שאתה צריך לדעת על מלחמות, בן: אל תלך". "שורת מעשנים עמדה בכניסה לבית החולים מטרופולין ברחוב תשעים ושמונה פינת השדרה הראשונה. כולם נראו כמו הסיגריה האחרונה שלהם: כבויים ומטים לנפול. אולם קבלת החולים בתפוסה מלאה. בפנים עוד עננה של עשן. כתמי דם על הרצפה. מסוממים סרוחים לאורך הספסלים. בית החולים נראה כאילו הוא זקוק לאשפוז". "אומרים שבנים תמיד רוצים להיות הראשונים אצל הבנות, ושבנות תמיד רוצות להיות האחרונות אצל הבנים. אבל עם קורי כולנו רצינו להיות הראשונות". "כשקורי צחק היו לו פנים שמתקמטות עמוק". לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין עיניין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי. אין לה שום צורך להאמין בעצמה כמו מין לונדון, או אתונה, ואפילו לא לראות בעצמה מסמן של העולם החדש, כמו איזה סידני, או לוס אנג'לס. לא, לעיר הזאת פשוט לא מזיז איפה היא עומדת. פעם ראה טישרט ועליה הכתובת: NEW YORK FUCKIN' CITY כאילו זה המקום היחיד שהיה מעולם והיחיד שהיה לעולם. ניו יורק המשיכה ללכת קדימה כי היא לא שמה קצוץ על מה שהשאירה מאחור. היא הייתה כמו העיר שעזב לוט, היא תתפוגג אם היא תביט אי פעם לאחור. שני נציבי מלח, לונג איילנד וניו ג'רזי". "יש אנשים שחושבים שהאהבה היא סוף הדרך, ושאם התמזל מזלך ומצאת אהבה, את תישארי שם. אחרים אומרים שהיא נהפכת לצוק שממנו עפים את התהום, אבל רוב האנשים שלא נולדו אתמול יודעים שהיא פשוט דבר שמשתנה מיום ליום, תלוי כמה נלחמים למענה, איך זוכים בה, עד כמה נאחזים בה, אם מאבדים אותה, אבל לפעמים היא לא קיימת מלכתחילה". שתפו את הפוסט:
תודה על ההמלצה, שרון.עושה רושם מפתה, אבל גם אותי מרתיע ההיקף. זה מעבר ליכולות הקריאה שלי בזמן האחרון, לצערי.אבל נרשם, לזמנים אחרים.. שבוע נהדר לך☼ הגב