כל החיים לפניו

מה אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר? אני חושבת שכל השבחים האפשריים הורעפו עליו. ובצדק. מי ששכנע אותי לקרוא אותו עכשיו (תודה מורי!) אמר שאחרי שאני אסיים לקרוא אני לא אבין איך זה שלא קראתי אותו עד עכשיו והוא צדק.

מוחמד המוסלמי, שמעדיף שתקראו לו מומו, הוא אחד מילדי הזונות הרבים בפריז. הוא גר עם עוד כמה ילדים שלהם גורל דומה אצל גברת רוזה, יהודייה ניצולת שואה וזונה לשעבר, בבניין בן שש קומות ברובע בלוויל. כל האיזור מאוכלס בזרים שנמצאים בתחתית הסולם הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית – יהודים, ערבים ושחורים. גברת רוזה נותנת מעין שירותי פנסיון לכל אותן זונות שלא יכולות לגדל את ילדיהן בגלל מה שנקרא "זכות האב" – אין להן בעצם שום זכות חוקית להחזיק בילד (בגלל המקצוע שלהן) אז הן מפקידות אותו למשמרת אצל אנשים כמו גברת רוזה.

הרומן מתאר את התבגרותו של מומו מהרגע שהושאר אצל רוזה, בגיל שלוש ועד לגיל ארבע עשרה, שבו מסתיים הסיפור. בין מומו לרוזה נרקמת מערכת יחסים טובה וקרובה, כך שאפילו כשהכסף עליו מפסיק להגיע, רוזה עדיין ממשיכה לטפל בו והוא בה.

הרובע מלא בסמים, זונות, סרסורים ועוד טיפוסים לא נעימים ובתוך כל זה גדל מומו. מדהים שבתוך הסיטואציה הזו הוא עדיין מצליח להישאר תמים ו"לא מושחת", אפילו כשהוא מדבר על רצונו להפוך לסרסור על מנת לפרנס את עצמו ואת גברת רוזה. מומו משחק כמה תפקידים בשביל רוזה – הוא הבן שלא היה לה, המאהב (הוא מביא לה פרחים ומתנות) וגם סועד אותה כאשר היא חולה.

הרומן מלא בקשת רחבה של דמויות ססגוניות – אדון חמיל, סוחר שטיחים ערבי, שמומו מעריץ אותו ורוצה להיות כמותו. חמיל מחזיק באופן קבוע את הספר "עלובי החיים" מתחת לידו וברורה ההשוואה, מפני שגם חמיל וגם מומו הם בעצמם סוג של "עלובי החיים". גברת לולה, הטרנסג'נדרית מלמטה, דר. כץ הרופא שמטפל ברוזה ועוד רבים.

מומו הוא פשוט ילד טוב. שאלתי את עצמי לא פעם במהלך הקריאה "איפה יש ילדים כאלה היום??", הוא רגיש, חכם ודואג לרוזה כאילו היא אימו ועושה כל מה שהוא יכול בשבילה. הוא מצליח לשמור על תמימות בתוך כל החטאים האלה שהוא חי בתוכם. הספר כתוב מנקודת מבטו, הוא המספר, והשפה עצמה נעה בין שפת רחוב לשפה קצת יותר גבוהה. וזה, אפשר להגיד, הקונפליקט של מומו. מצד אחד הוא ילד ומצד שני הוא מבוגר לכל דבר, שצריך לדאוג לעצמו ולרוזה.

זה מדהים, כי הספר הוא קצר, אבל מצליח להעביר קשת כל כך רחבה של רגשות. אני לא האמנתי שאני אצליח להזדהות כל כך עם דמויות בספר קצר כזה…

מומלץ מומלץ מומלץ! ועדיף מאוחר מאשר אף פעם.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – איך התרגשתי!)


פינת העטיפה:

טוב, אני ממש לא אוהבת את העטיפה הזו ואני לא בטוחה למה. אני בדרך כלל לא אוהבת ששמים צילום מקרוב כל כך של דמות כי זה באיזשהו מקום מפריע לי לדמיין את הגיבור כמו שאני הייתי רוצה. זה חוסם קצת את הדימיון שהוא ערך מוסף אדיר כשקוראים ספר. בהתחלה זה היה נראה כמו צילום מתוך הסרט, אבל לאחר סריקה מדוקדקת של העטיפה הבנתי שזו תמונה מ"אימג'-בנק". מה הכניסו בחיפוש? את הערך 'ילד ערבי'? לא יודעת, נראה לי קצת קלישאתי. העטיפה הקודמת יותר מדברת אלי – שם יש איור של פריז בשקיעה. נקווה שלהוצאה הבאה תהיה עטיפה שונה..


ציטוטים:

"היא הייתה כל כך עצובה, שלא היה אפשר לראות שהיא מכוערת".

"אני חושב, שהלא ישרים ישנים הכי טוב, ודווקא הישרים לא יכולים לעצום עין, כי הם לוקחים הכל ללב ודואגים. בגלל זה הם ישרים".

"גברת רוזה אמרה לי שכשחולמים, גדלים יותר מהר, והאגרופים של אדון בורו חלמו ודאי כל החיים שלהם עד שנהיו כל כך גדולים".

"אין צורך בסיבות בשביל לפחוד, מומו" – אלו מילים שאף פעם לא שכחתי, כי מעולם לא שמעתי דבר נכון כל כך".

"לא הייתה לה גיזרה, והישבן עלה אצלה ישר עד הכתפיים, בלי תחנות ביניים. כשהלכה, נראתה ממש כמו איזה רהיט שעובר דירה".

"…כשאין לך איש שאוהב אותך, זה הופך לשומן".

"הייתי כל כך מאושר שרציתי למות, כי את האושר צריך לפוס כשאפשר להשיג אותו".

"התיישבתי לי בשער של הביניין לחכות שהזמן יבור, אבל הוא עוד יותר זקן מכל שאר הדברים והולך לאט".

"לפעמים קרובות אמרה לי בצחוק, שהחיים לא כל כך מרוצים להיות איתה, ועכשיו רואים את זה. כל מה שהיה לה כאב. כבר חודש לא הייתה בכלל מסוגלת לצאת לקניות, בגלל הקומות, והיא אמרה לי שלולא הייתי איתה כדי לעשות לה דאגות הייתה כבר מאבדת כל עיניין בחיים".

" טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה".

"…כי זה לא נכון שמה שעושה הטבע הוא לטובה. הטבע עושה כל מיני דברים לכל מיני אנשים, ואפילו לא יודע מה הוא עושה. לפעמים פרחים וציפורים, ולפעמים יהודייה זקנה בקומה השישית, שכבר לא יכולה לרדת".

"נשארתי על ידו די הרבה כדי להעביר את הזמן, הזמן שהוא לא צרפתי ועובר לו לאט. אדון חמיל אמר לי לעיתים קרובות שהזמן בא בעצלתיים מהמדבר, עם שיירות הגמלים שלו ושאינו ממהר, היות שהוא נושא עמו את הנצח. אבל זה תמיד נשמע יותר יפה בסיפורים מאשר נראה על הפנים של איש זקן, שבכל יום שעובר שודדים ממנו קצת יותר מעצמו, ולפי דעתי, כדאי לחפש את הזמן אצל השודדים".

"החיים הם לא דבר שמיועד לכל אחד.

"חוקי הטבע אני מחרבן עליהם, גברת לולה. אני יורק עליהם. חוקי הטבע אלה דברים כל כך גועליים, שאפילו צריך לאסור אותם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *