כל מה שנהרס, כל מה שנשרף

אתחיל ואומר שזה ספר עם הרבה סופרלטיבים. גם מהכריכה האחורית וגם משיטוטים קצרים ברשת. כולל הכתרתו ל"אחד הספרים הכי טובים שראו אור בשנת 2009" על ידי הניו יורק טיימס, הטיים ואמאזון. בכלל לא ידעתי את כל זה כשקיבלתי את הספר לסקירה מתפוז. ואז כשהוא הגיע התאהבתי ברישום המדכא שעל הכריכה וככל שהתקדמתי עם הקריאה התפרסמו עוד ועוד כתבות עליו וביקורות חיוביות ואנשים שנמסו מהבחור הזה שקוראים לו ולס טאואר. אז קודם כל זה מעניין לחשוב איך לפעמים חווית הקריאה שלך משתנה ברגע שאתה קורא כל מיני דברים על הספר תוך כדי קריאה. אני מודה שבהתחלה לא ממש התחברתי והאמת שאני לא יכולה להגיד שהתחברתי לגמרי גם בסוף. אבל בגלל כל מה שקראתי בעיתונים וברשת חיפשתי כל הזמן מה אני מפספסת ואולי אני לא מרוכזת, ו-היי, עצם זה שהלכתי וחיפשתי וקראתי אומר שמשהו סיקרן אותי בכל זאת לגבי הספר הזה והסופר עצמו, שזה הספר הראשון שלו. 

אז אחרי כל זה – מדובר בסיפורים קצרים. לא קצרים מאוד נוסח אתגר קרת, אלא כאלה עם קצת יותר בשר סטייל ריימונד קארבר. סך הכל תשעה סיפורים. בכל הסיפורים הדמויות הן פשוט עלובות. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. כל מיני אנשים עם מחשבות נוראיות או מנהגים דפוקים, אבות שלא ממש שם בשביל הילדים שלהם, בנות עשרה קנאיות שיעשו הכל ורוצחים בדם קר. ועדיין – אלה השכנים שלנו, הם עומדים איתנו במכולת והם משחקים שח בפארק (טוב, אולי חוץ מהרוצחים כי הסיפור הזה היה קצת בדיוני). מצאתי את עצמי קוראת, מזדעזעת (או לפחות מרגישה מאוד לא נוח) ואז – נגמר הסיפור. ….  מה עכשיו? מה נהיה? אין פאנץ' בסוף. התחושה שלי הייתה שהסיפור מסתיים שניה לפני שקורה משהו. אבל מה קורה? אין לי מושג. מצד אחד אין פאנץ', אבל מרגיש כאילו הפאנץ' של החיים עומד לבוא בפסקה הבאה. הייתי צריכה לדפדף כל פעם עוד עמוד שניים כדי לוודא שזה אכן נגמר. זה גם הביא אותי לחשוב על הצורך הזה בסוף "סגור". כשאני קוראת ספר באורך מלא יש לי הרבה זמן להכיר את הדמויות, אני "חיה" איתן לפחות שבוע (או כמה זמן שלוקח לי לקרוא את הספר), אני לומדת אותן. ואז, אם יש סוף שהוא לא "סגור", אני יכולה לשער מה הן היו עושות. אני יכולה לדמיין מה היה קורה "אילו". יש לי הרבה כיוונים לחשוב עליהם ואני יכולה להחליט על הסוף בעצמי, בהתאם למה שלמדתי על הדמויות. כאן – בגלל שהסיפורים קצרים, אין לי את הפריבילגיה הזו, אין לי הכרות רבת עמודים עם הדמויות ואז, כשמגיע הסוף הלא צפוי קשה לי יותר לחשוב על "כיווני סופים" משלי.

הדמויות, כמו שאמרתי, מגלמות סוג של עליבות מבחינתי. ויש תחושה שהן מתחילות מנקודה יחסית נמוכה ואיכשהו יוצא שברוב המקרים הן אפילו מצליחות לסיים יותר נמוך ויותר מופסדות. ובכלל, חוץ מבסיפור אחד – כולם זכרים. (לא. אני לא רומזת שום דבר). הדוגמא אולי הכי טובה לזה הוא אד, בסיפור "למטה אל העמק". אישתו עוזבת אותו בשביל מדריך יוגה מלוקק, ומתקשרת אליו כשזה שובר את הקרסול ומבקשת ממנו ש"יעשה טובה" ויקח את בארי, המדריך הביתה. בארי בעצם מייצג כל מה שהוא שונא ובנוסף לכל זה, הוא פיתח מערכת יחסים טובה עם הבת הביולוגית של אד, הרבה יותר טובה מזו של אד איתה. אד מסכים כי זה עושה לו טוב שהיא בכלל ביקשה ממנו דבר כזה. אז בעצם הוא עושה משהו טוב אבל עדיין איכשהו זה מתפקשש ויוצא ש(שוב) כולם מזועזעים מההתנהגות שלו.

הכתיבה מדהימה. זה היה מרענן. אמנם הייתי מבואסת לעיתים מזה שהסוף השאיר אותי עם איזה צורך בלתי ממומש אבל זה לא הפריע לי כל כך כי הדרך לשם הייתה רצופה תיאורים מאלפים וכתיבה שלא נתקלתי בכמוה הרבה זמן. אני מניחה שזה מה שהביא את הסופר הצעיר הזה למקום של כבוד. כזה שאומרים את שמו באותה נשימה יחד עם ריימונד קארבר. אני חייבת לציין, שעכשיו, כשאני חושבת על זה יותר לעומק, אולי כל השאלות האלה שמעסיקות אותי ביחס לסופים של הסיפורים לא היו מעסיקות אותי כל כך אם היה סוף "סגור ומהודק". אז אולי בכל זאת זו הייתה החלטה נכונה. הנה, חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב ויצאה לי מגילה… מה שבטוח – הספר הזה גרם לי הרבה לחשוב. לא בהכרח על הדמויות בסיפורים, אלא פשוט על סיפורים. וזה גם משהו.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי זה בטוח לא ספר "ממוצע" וזה בטוח ספר טוב אבל מה שבטוח זה שעדיין לא הבנתי אותו לגמרי…)


פינת העטיפה:

או! פה יש חמש קואלות מתוך חמש. הרישום על העטיפה הוא של לאורה אולדפילד פורד והוא עצוב בדיוק כמו הספר. זה נראה כמו החצר האחורית המוזנחת של העולם. ערימות של גרוטאות, גרפיטי, שלדי מכוניות – קיצר, המון זבל והזנחה על פני שטח גדול ואף לא בן אדם אחד. גם לא חיות. הזנחה פושעת. כל פעם שהסתכלתי על הרישום הזה הייתה לי צמרמורת. זה מסוג הדברים שלא נעים להתסכל עליהם אבל מסתכלים בכל זאת, בחריצים שבין האצבעות. לפני כל סיפור יש עוד רישום כזה, שהוא חלק מהרישום שעל העטיפה או המשך שלו. כאילו זה בא להגיד – שלא תשכח איפה אתה נמצא. זו המציאות כאן. הרישום הוא סופר ריאליסטי ומלא בפרטים, כל פעם מצאתי בו משהו חדש. אני בכלל לא מבינה למה חיפשתי עוד דברים, אולי היה רצון למצוא משהו חיובי או נעים בכל הרישום הזה וכל פעם מחדש מצאתי רק עוד הזנחה – עוד חבית, עוד צמיג מרוטש, עוד טרשים. מאוד תואם את האוירה הכללית שהספר משאיר. מטריד. במובן הטוב של העיניין.


ציטוטים:

"הוא אמר לי שאהבה היא כמו אבעבועות רוח, משהו שצריך לחטוף בשלב מוקדם בחיים, כי בגיל מבוגר היא עלולה להרוג אותך".

"גשם הוא דבר שמימי, והוא נוחת עלינו ממקור שמימי, אבל אין ספק שאין שום דבר שמימי בזה שהוא דופק לנו כאן את כל הערב בשדרה הזאת".

"עוד לפני שסיימתי את כיתה ב', אבי כבר הטעים באוזני אקסיומות כגון: "ברט, תילחם עד מוות אם מישהו ינסה להכניס אותך למכונית שלו.בכל מקרה סביר שתמות, ותאמין לי, עדיף להתפגר לפני שמישהו מחליט להפגין עליך יצירתיות".

"…בכל מקרה, נשארתי סקרן מאוד בעיניין האישה. בכל פעם שהיה לה אורח, הדלת הייתה נפתחת והגבר היה נעלם פנימה בלי שראו שמץ מהגברת. אפילו פעם אחת לא ראיתי את היד שלה, וזה תיסכל אותי. זה היה כמו להסתכל ברוח. אפשר לראות אותה רק לפי מה שהיא מזיזה".

"…היצור היה ורוד, כמעט שקוף, בעל לחיים אדמדמות ועיגולים סגולים סביב העיניים. הוא נראה כמו מחק אכול למחצה שחולם יום אחד להיות זונה".

"הוא לא הסתכל לי בפָּנים מרוב הפחד הנורא שמופיע כשמשיגים משהו שאסור לאבד".

*הספר התקבל לסקירה מתפוז*


3 תגובות על “כל מה שנהרס כל מה שנשרף / ולס טאואר

  1. ממש אהבתי את הפוסט, תובנות מעניינות ונקודת מבט ייחודית. פשוט תענוג

  2. דירוג של 4 'ואלות לספר סיפורים קצרים זה מכובד למדי.
    לא בטוח שאגיע אליו, אבל טוב לדעת

    חג שמח לך

  3. [quote name="עופר D"]דירוג של 4 'ואלות לספר סיפורים קצרים זה מכובד למדי.
    לא בטוח שאגיע אליו, אבל טוב לדעת

    חג שמח לך
    ♥[/quote]
    הוא בהחלט טוב כסיפורים קצרים. משאיר הרבה חומר למחשבה (לא בהכרח טובה).
    מקווה שיצא לך לקרוא…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *