מאוהב

מכירים את המשפט "you had me at hello"  מהסרט ג'רי מגוויר? אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שאני מחזיקה ספר מיוחד ביד. ספר על אהבה. סוג של, לפחות. על אהבה הפכפכה, לא ברורה, לא קיטשית אבל גם לא לגמרי צינית.

הסיפור מובא מפיו של גבר שיושב בבר, הוא מגולל את סיפור אהבתו/התאהבותו, לאישה שיושבת איתו. בהתחלה זה נראה כאילו אותה אישה היא סוג של מלאך, הוא מיטיב לתאר את יופיה, את גופה, אפילו את החרדות שלה והמצוקות שלה. והוא שם, כדי לתמוך ולהכיל.

ככל הסיפור מתקדם אנחנו למדים שאותה אישה קיבלה הצעה מפתה מאוד מגבר עשיר. הצעה שמעמידה את כל מערכת היחסים הזו במבחן.
תחילה מרגיש לנו כאילו המספר בטוח מאוד ביחסיו עם אותה בחורה, שהיא כרוכה אחריו, שהיא צריכה אותו כי היא חרדתית וקשה להכיל אותה. הביטחון הזה אולי הוא זה שמפיל אותו בפח. וכשהכל מתחיל להתפרק, אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי. מי מוביל ומי מובל.

עבר כבר לא מעט זמן מאז שקראתי את הספר. הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא שפשוט לא מצאתי את המילים לכתוב. גם עכשיו קשה לי. זה לא סיפור רגיל, הוא גם לא מובא בצורה רגילה. פשוט יש בו משהו. תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה…

הרגשתי שהוא מצליח לתאר תחושות ורגשות רבים שעולים במערכות יחסים. שאלות שעולות ודברים מטופשים שאנחנו עושים ואחר כך לא מבינים למה. העליות, המורדות, העמקים, הגאיות, השמחה והדכדוך שמגיע אחריה. חוסר הידיעה שלפעמים מלווה אותנו והשאלה "האם היא/הוא באמת שלי?".

קיבלתי את הספר מאוריאל קון, שהוא העורך והמוציא לאור של הוצאת תשע נשמות. את אוריאל אני מכירה כבר לא מעט זמן, אבל זו הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים את פנים. הופתעתי למצוא אותו בשבוע הספר, כי הוא ידוע כאחד שלא מסמפת ממסדים ודברים כאלה. לא הייתי צריכה אפילו להציג את עצמי, הוא ישר זיהה. קשקשנו כמה דקות, מהר מאוד הגענו לעניין הגירושין (לא זכור לי ממש איך התנהלה השיחה ואיך זה הגיע לשם בכלל), וברגע ששאלתי אותו "אז על מה אתה ממליץ לי?" הוא הרים את הספר הזה ואמר לי "את חייבת". עכשיו אני מבינה למה.

אז כן, אני מאוד ממליצה על הספר. הוא מרגש מאוד. הוא גם עצוב, אז קחו את זה בחשבון. באופן כללי, הוא די מטלטל, אבל עושה את זה בצורה כל כך עדינה ופיוטית, שאתם בכלל לא מרגישים ומבינים את זה רק אחרי שסיימתם. אז בהצלחה.


דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

תשע נשמות (כמו ההוצאות הקודמות שאוריאל היה שותף בהן – סמטאות וזיקית) מתהדרת בקו עיצובי נקי, שמלווה באדיקות את כל הספרים שיצאו בהוצאה. המטרה היא לשמור על אותו עיצוב, בשינויים קלים של צבעים ואיורים מינימליסטים. אז ככה שאין פה הרבה אלמנטים להתייחס אליהם כי הקו הוא אותו קו. הצבעים הם חמים – ורודים וסגולים, שבהחלט מתאימים לספר העוסק באהבה. באיור אנחנו רואים שתי כוסות. אחת כוס מרטיני והשניה נראית כוס ויסקי. לידן יש כפפות נשיות ומאפרה עם סיגריה בוערת – תפאורה מושלמת לזוג שיושב בבר ומדבר על החיים.


ציטוטים:

"לו רק הייתה חכמה יותר, היא נהגה לומר. לו רק הייתה נבונה יותר. _כי גם התבונה היא בעלות על כלי קסם שהופך את העולם למקום שקל יותר לשלוט בו, היא מנורה של אלדין או נוסחה ליצירת זהב.)…"

"כנראה שום ערב לא יוכל לדמות לערב הראשון, העירום לא יהיה שוב חשוף כמו בפעם הראשונה, המחוות הראשונות, המהוססות, מלאות הספק והעזות מדי, לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו, כי שום דבר שאנחנו רוצים לא מתגשם בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אהבה או שאיפה או ילדים, אנחנו מתקדמים מאכזבה לאכזבה, מתקווה להכחשה, מציפייה לכניעה, ככל שאנחנו מזדקנים, וחושבים או לומדים לחשוב שהדבר השגוי היה הרצון, שהיה כה עז עד שפגע בנו, ומאמינים או לומדים להאמין שהתקווה הייתה הטעות שלנו, והציפיות היו השגיאה, ושככל שנרצה משהו כך יהיה קשה יותר להשיג אותו, אף על פי שהווארד אומר שזה לא נכון, האיש שהיא נישאה לו אומר שזה לא נכון, שמה שאנשים רוצים יותר מכל דבר אחר זה כסף, כי כסף מייצג כל דבר, אבל אנשים מתביישים בכך שהרגש היחיד שלהם קשור לכסף, ומסתירים את הרגש הזה, ובסופו של דבר יכול להיות שגם אני מסכים איתו".

"כולם, כמובן, הבטיחו לי שארפא. זה חולי שכולם לוקים בו, כל אדם בדרכן, מתאשפזים בצנעה, סובלים, קוראים לרופאים הקבועים, נוטלים מבתי המרקחת את המרשמים הקבועים, והם ידעו שבוקר אחד גם אני אמצא את עצמי בריא כתמיד. מתברר שאין דבר שהחלמתו ודאית יותר מלב שבור; וגם כשהלב לא שבור, ואני הייתי משוכנע ששלי לא יכול להיות שבור, שהוא רק סובל מנקע קל, יש בנמצא תרופות בטוחות, והבטוחה מכולן היא הזמן".

"שאלתי את עצמי איך נרגיש אם אי פעם נבין סוף סוף הכל. חשבתי על הפעמים שבהן התעוררה בי תחושה דומה לזו שהשרה עלי הים החשוך, אותה תחושה שמתעוררת בדיוק רגע לפני ההירדמות, ואיך בבוקר מרגישים שבליל אמש משהו באמת הובן סוף סוף. אבל לנפש בוודאי קשה מידי להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואולי זה מסוכן מידי לנפש להחזיק או לשמור את הדבר הזה, ואנחנו נרדמים תמיד בדיוק באותו רגע שהידע שיהיה תיכף בידינו נעשב מסוכן לנו".

"אני סיימתי לבלוע את מכסת הצפרדעים שלי, וגיליתי שהן לא מנת הדגל בתפריט, וכעת אני פשוט מעביר אליו את טעם הצפרדעים".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *