מאחורי עיניה

לפני שבוע עלתה סדרה חדשה בנטפליקס (תכירו – אויב מס' 1 של קריאת ספרים), אשר מבוססת על הספר 'מאחורי עיניה' של שרה פינבורו. בדיוק לפני כמה שבועות קראתי את הספר כי חברה המליצה לי עליו, ואז עוד לא ידעתי שאו טו טו עולה סדרה. אפילו לא הספקתי לכתוב לכם את דעתי עליו. עכשיו אין לי הרבה ברירה. על הסדרה אני לא יכולה לספר לכם הרבה, כי צפיתי רק בפרק אחד, אבל לפי התגובות ברשת – כצפוי, הספר מוצלח יותר ולשם כך התכנסנו

לפנינו משולש רומנטי שהופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות קלות של הזיה.
לואיז היא גרושה ואם לילד בשם אדם. היא עובדת במרפאה בחלק מהשבוע בתור מזכירה. היא יוצאת לשתות אחרי השד-יודע-כמה-זמן שלא בילתה כמו שצריך ושם פוגשת בחור. הם מפלרטטים קלות, מתנשקים ובסוף הערב הבחור נבהל ונעלם. היא אפילו לא יודעת את שמו.
למחרת היא מגיעה לעבודה בזמן סיבוב שעושים למנהל החדש בקליניקה. והו כה מפתיע – זה הבחור מהבר. והוא נשוי. ואשתו מהממת למות. לואיז מוכנה לשים את כל האירוע מאחוריה, היא אוהבת את העבודה וצריכה את הכסף. היא כמובן גם אומרת את זה לבוס החדש שלה – דיוויד – ועד כאן הכל טוב. למעט הפרט הפעוט שדי ברור שהשניים נמשכים אחד לשנייה.

דברים מתחילים להסתבך כשלואיז נתקלת ביום החופשי שלה באשתו של הבוס, אדל, שלהוטה להכיר חברים חדשים כי רק לאחרונה עברו לאזור. אבל מבקשת מלואיז לשמור את דבר החברות ביניהן בסוד.

מפה זה כמו לצפות בתאונת רכבת. כל הזמן ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ושזו רק שאלה של זמן.
עולות הרבה תהיות לגבי טיב מערכת היחסים בין אדל לדיוויד. אדל היא ללא ספק אישה מעורערת ודיוויד, נראה כאילו שולט בכל מה שהיא עושה (הוא פסיכיאטר, כן? לא שזה קשור כרגע)– דורש ממנה להתקשר אליו בשעות קבועות, גוזל ממנה את הנייד ואת כרטיסי האשראי. אך האם כך? האם הדברים מבחוץ נראים כמו שהם באמת מבפנים?.

לואיז היא נשמה טובה, או לפחות כך נראה, אבל היא לוקחת שרשרת החלטות לא נכונות ולא ברור מה מניע אותה לעשות מה שהיא עושה, היא נגררת בקלות מידי למצבים ומסיקה מסקנות נמהרות. לואיז סובלת מביעותי לילה קשים שמונעים ממנה שינה וכשכבר כן ישנה – להתהלך בבית. בשלב מסוים אדל גם מציעה את עזרתה לפתרון הסיוט הזה (תרתי משמע). הבעיה שהיא עדיין נמשכת לדיוויד ונראה שגם הוא אליה ומתפתח ביניהם רומן. אבל עכשיו היא גם חברה של אדל – לאיזו מין אישה זה הופך אותה?.

דיוויד הוא דמות מתעתעת. לא ברור אם הוא גבר בוגדני ואולי אפילו מסוכן, או שהוא בכלל בן אדם טוב שפשוט נקלע לנסיבות לא פשוטות. גם אנחנו, כמו לואיז, לא מצליחים להחליט, וזה היופי בכתיבה כאן.

הספר כתוב בצורה מותחת ומסקרנת. דעתי השתנתה אינספור פעמים לגבי כל אחת מהדמויות, וזה משהו שלא קל לעשות. הפרקים מחולקים בין כמה נקודות מבט – אדל, לואיז (בגוף ראשון) ומספר נוסף שמתגלה רק בסוף ושופך אור על עברה של אדל ורצף האירועים שעיצב את דמותה (גוף שלישי). היו רגעים מתישים מרוב פירוט ורק בסוף מבינים את החשיבות שלהם. אדל היא דמות מעניינת ולא צפויה ולואיז, לעומתה, נקראת צפויה להחריד ברמה שנראתה לי לא אמינה.

כמו כל מותחן פסיכולוגי, הספר מסתיים עם טוויסט משוגע. אם הופתעתי? לגמרי, לא היה לי שמץ של מושג שלשם זה ילך. יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאהבתי לגמרי את הסיום הזה. אני ברגשות מעורבים לגביו כי הוא מוסיף ז'אנר נוסף לספר, שלא היה לי מושג שהולך להגיע.
אני עדיין ממליצה כי הוא מעביר כמה שעות בקלות. לאוהבי הספרים הקריפים והמלחיצים – לגמרי בשבילכם, גם אם הסוף קצת עקום.

למי שמתעניין לגבי הסדרה בנטפליקס, אספתי מספר לינקים:

18.2.2021 YNET תרבות ובידור

17.2.2021 הארץ – ביקורת טלוויזיה

19.2.2021 MAKO


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הכריכה יפיפייה ומעידה על כך שמדובר בספר על גבול הרומנטי. בכל זאת יש לנו פה משולש רומנטי שמסתבך.
בתמונה רואים אישה מהגב ועל גופה קוצים, רמז למה שמתחולל בנפשה? אולי רמז לנפש מעורערת? דוקרנית? פוגעת?. לא בטוחה שהיה צורך בכך שתהיה עירומה, זה "זורק" את הספר למקום קצת אחר. הבחירה לשים אישה על הכריכה בצורה כזו מעניינת, כי הכריכות בחו"ל שנתקלתי בהן משקפות ספר מתח פר אקסלנס – עין גדולה ומבועתת או רק סטריפ של עיניים עצומות ושאר הכריכה שחורה. בכל מקרה אני מקווה שלא יחליפו לכריכה של הסדרה.


ציטוטים:

לפעמים אני תוהה על הִתרבות השעונים המרעישים בעולם, שכל אחד מהם מציין את המחסור שלנו בזמן. אנחנו אמורים לפחד מהם, ובכל זאת התקתוק החוזר הזה מרגיע את הנשמה משום מה"

"אהבות מתות בייסורים, את יודעת?"

"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה. את זה אני יודעת טוב יותר מאחרים. ובכל זאת אני מאמינה בה, בכנות, גם אחרי הכול. אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה".

"כדי להאמין באמת מסוימת, צריך לסבול ממנה. צריך בוץ על הידיים ולכלוך מתחת לציפורניים. צריך לחפור אותה מקברה".

"העבר הוא חמקמק ממש כמו העתיד. הכול עניין של פרספקטיבה ותעתועים. אי אפשר לקבע אותו".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *