מה שנשאר

טוב, לכאורה יש לפנינו סיפור בנאלי – בן אדם חי חיים שגרתיים של עבודה ונישואים עד שעובר עליו אירוע טראומטי מסוים שגורם לו לחשוב מחדש על הכל. אני מאמינה שרובנו היינו במקום הזה בשלב כזה או אחר של החיים. לרוב זה קורה כשאתה מרותק למיטה ויש לך את הזמן לחשוב פתאום על כל מה שעשית בחיים, לגלות שזה לא מעט ואז להבין שאפילו שזה לא מעט, זה לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שאיחלת לעצמך. ומהנקודה הזו מגיע בדרך כלל שינוי. זה המקרה הטוב כמובן. במקרה הפחות טוב, אתה מבריא וממשיך בחיים שלך ושוכח שעבר עליך בכלל משהו…

דניאל הוא בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי לניצה. אין להם ילדים והיא מאשימה אותו בזה, למרות שעשו בדיקה שגילתה שדווקא היא העקרה מבין השניים. אפשר להגיד שהוא משגשג מבחינת הקריירה (שותף בחברת אחזקות), ולא חסר לו כסף. הוא רצה להיות עשיר – והוא הגשים את זה.

והנה, ביום בהיר אחד, לוקה דניאל בהתקף לב. את הלב שלו, כאמור, לא ממש מעניין כמה כסף יש לך בבנק או חיי הנישואים השגרתיים שיש לך, גם אם לא מוצלחים במיוחד. מה שכן מעניין את הלב שלך – זה שיש רגשות שאולי אתה מדחיק כבר הרבה זמן. וזה מה שדניאל עושה בזמן שהותו בבית החולים – חושב ומכה על חטא. חדרו בבית החולים מלא בדמויות צבעוניות שונות ומשונות, שגם הן, כל אחת בדרכה, עושה חשבונות נפש לעצמה.

דניאל מספר לנו את סיפור חייו ואת הדרך הארוכה שעבר משכונת המצוקה שגדל בה ועל הטעויות שעשה בחייו. מעל לכל אלו הכי מורגשת היא האהבה הגדולה שדניאל מרגיש שפספס, סוג של "אהבת חייו" – אביגיל. לאביגיל יש בכלל בן זוג קיבוצניק – דובי, שבו היא בוגדת עם דניאל מפני שדובי לא נמצא הרבה בבית ומגיע בעיקר בסופי שבוע. אביגיל הזו היא פסיכית לא קטנה ולא פעם עיצבנה אותי במהלך הקריאה… כל הקשר ביניהם הוא סוג של רכבת הרים, פעם גבוה גבוה ופעם נמוך יותר מים המלח וכמובן מתובל בהרבה סצינות ודרמות (מהצד שלה, כמובן).

הדמות הנשית הנוספת היא ניצה, אישתו של דניאל וגם היא קלאפטע לא קטנה (היה כל כך קשה להכניס איזו מישהי נורמלית לסיפור הזה??). היא קרייריסטית, דעתנית, מעריצה של הפנתרים השחורים ופעילה חברתית רצינית. בקיצור – שתי הדמויות הנשיות העיקריות בספר לא היו ממש לטעמי. כל אחת מהן מייצגת דברים שאני לא אוהבת ומעצבנת מאוד בדרכה.

זהו הספר הראשון שאני קוראת של אלי עמיר ואמרו לי שדווקא הוא הכי פחות טוב, אין לי ממש למה להשוות אבל אני בהחלט יכולה להגיד שעמיר כותב מצוין. למרות שהעלילה עצמה היא די בנאלית וזה סיפור שכבר קראתי הרבה פעמים (הראשון שעולה לי לראש הוא שנת הארנב של ארטו פאסילינה), הכתיבה השאירה אותי עירנית לכל אורך הספר ובשורה התחתונה – ממנה הכי נהנתי.

לסיכום – זהו ספר קליל, לא מתיימר יותר מידי, שעוסק במחשבות שעוברות לנו בראש לפעמים והרצון שלנו לממש את עצמנו ולהגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה אנחנו אומרים – "הנה, זה בדיוק מה שרציתי" ולא להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שנעשו או לא נעשו.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים דמות של בחורה אוחזת בלון אדום בגבה אלינו. היא עומדת בתוך שדה של פרחי בר וברקע אנחנו רואים משהו שנראה כמו ירושלים. האימג' עצמו באמת מקסים, אבל אני לא ממש מבינה את ההקשר לסיפור שלנו מלבד היותה של ירושלים ברקע, שהיא הזירה העיקרית להתרחשויות בספר. שם הספר הוא "מה שנשאר" וכל פעם שהסתכלתי על העטיפה שאלתי את עצמי – "מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון האדום יעוף?", כי הוא נראה כאילו הרוח עומדת לקחת אותו כל רגע, כמו הרבה דברים שבריריים בחיים האלה.


ציטוטים:

"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".

"לאן נעלם כל זה, תהיתי עכשיו, למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".

"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".

"ככל שאני ממשיך לערוך ממיטת חוליי את חשבון חיי, כן מתברר לי עד כמה קשה המשימה הזאת. דברים רבים לא הבאתי בחשבון וידוע לי שנמנעתי מהם, ואחדים ודאי חמקו מעיני מתחילה; ואולי אין כלל בחיים סגירת חשבון ורק בסופם הוא נחתם, ומי יוכל לדעת אז מה נרשם בשורתם התחתונה".

"ניחוחות הימים ההם וטעמיהם גאו והציפו, כאילו חיכו ימים רבים לפרוץ ממחבואם ולהעיר אותי מתרדמה רבת שנים. חגיגיות הייתה בזה וגם צער צובט לב. לא שכחתי את הסחרור שבהתאהבות ואת כוחה המשתק של האהבה, וכה חריפה הייתה ההיזכרות עד שהפילה עלי פחד".


5 תגובות על “מה שנשאר / אלי עמיר

  1. תודה, שרון.
    איזה כיף לראות שחזרת לפה. זה סימן חיובי שאת לא מותשת 🙂
    את הספר הזה של אמיר לא קראתי, אבל אני אוהב את כתיבתו, אז יש סיכוי סביר שאקרא.

    שנה אזרחית נהדרת לך
    של הרבה בריאות, סיפוק והנאה

  2. קואלה יקרה,
    אהבתי את הכתיבה שלך, ואת הביקורת על הספר.
    ואני רוצה להאיר את עינייך לגבי העטיפה, לדעתי את כתבת בדיוק מה העטיפה מסמלת ורק חשבת שלא הבנת.
    שם הספר הוא מה שנשאר, וכשמסתכלים אחורה על מסלול חיינו תמיד תוהים מה נשאר מתוך כל מה שעברנו? הרי כל יום עמוס פרטים וכל חודש וכל שנה מלאים ועמוסים אבל בסופו של דבר מה זוכרים? מה נשאר?
    ובשאלה שלך את תיארת את זה כ"כ נכון, מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון יעוף?כשהרוח תיקח את הבלון? מה נשאר? הרי החיים שבריריים בדיוק כמו הבלון.

    תודה שכתבת.

  3. [quote name="תולעת"]קואלה יקרה,
    אהבתי את הכתיבה שלך, ואת הביקורת על הספר.
    ואני רוצה להאיר את עינייך לגבי העטיפה, לדעתי את כתבת בדיוק מה העטיפה מסמלת ורק חשבת שלא הבנת.
    שם הספר הוא מה שנשאר, וכשמסתכלים אחורה על מסלול חיינו תמיד תוהים מה נשאר מתוך כל מה שעברנו? הרי כל יום עמוס פרטים וכל חודש וכל שנה מלאים ועמוסים אבל בסופו של דבר מה זוכרים? מה נשאר?
    ובשאלה שלך את תיארת את זה כ"כ נכון, מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון יעוף?כשהרוח תיקח את הבלון? מה נשאר? הרי החיים שבריריים בדיוק כמו הבלון.

    תודה שכתבת.[/quote]

    תודה לך!
    לפעמים צריך לחשוב בקול רם כדי להבין משהו… יכול להיות שזה מה שקרה. חשבתי שלא הבנתי ואז כשכתבתי על זה – זה פתאום קיבל משמעות. פשוט לא הבנתי את הקשר הישיר לספר…

    תודה על התגובה!

  4. ראשית אני מקוה שכבר הספקת לקרוא ספרים נוספים של אלי עמיר וכך תוכלי להשוות לספר. הסיפור של דניאל הוא סיפור של החמצה. אדם שממרומי הגיל לאחר ארוע טראומטי מתבונן אחורה ונזכר באהבה שהיתה. הנסיון להיפגש עם האהובה לאחר 30 שנה מוביל להבנה עמוקה שלא תמיד אפשר לתקן את הטעויות שאנחנו עושים בחיים. מה שנשאר- להמשיך לחיות, לזרום. שם הגבור דניאל, מזכיר את דניאל בגוב האריות. הבור הפרטי של דניאל דרורי, שאין לו שום דרור בחיו עם ניצה, והוא עמוק בבור אתה. הבית שהוא קונה לא מהווה עבורו בית במובן של הגנה. הבית נהרס בדיוק כמו שנישואיו נהרסים. ניצה ״נוצה״
    מגדילה את חדר העבודה על חשבון חדרים אחרים כי האהבה לא שורה ביניהם. יש קריצות של עמיר לעגנון. הרובד החברתי קיבוץ מול עיר, עשירים מול עניים, אשכנזים מול מזרחיים מציץ בספר מכל עמוד . הסיפור נפלא לטעמי לא כתוב מושלם. עמיר היה צריך לשבת עליו עוד קצת ולחבר את הכל לשלמות אחידה יותר. אני לא יכולה בלי לדבר על התיאורים של ירושלים והסמטאות שלה ועל שבת בבית ההורים . שהם תיאורים מקסימים בעיני. נהיניתי 

  5. אם לא קראת עוד אף ספר של אלי עמיר אני ממליצה לך בחום לקרוא את "תדנגול כפרות". זה ספר שקראתי בעודי נערה צעירה (ויכול להיות שהוא באמת מתאים לגיל צעיר) אבל בעיני זה הספר ב – ה' הידיעה, של הסופר. דוקא "מה שנשאר" אכזב אותי קצת כי ציפיתי ליותר מנסיון. תקראי , כדאי לך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *