תכננתי לקרוא את הספר הזה באנגלית. קראתי עליו המלצה לפני כמה חודשים, הכנסתי אותו לרשימה שלי, אפילו הורדתי לעצמי סאמפל שלו באמזון. ואז באה הוצאת תכלת, תרגמה את הספר וקיצרה לי את העניינים.

תוסיפו את זה לעובדה שהייתי אחרי כמה ספרים לא פשוטים יחסית מבחינת התוכן (הילדות האבודות של פריז, מאחורי עיניה, האלטרואיסטים) ורציתי לנוח קצת ממלחמות, זוגיות רעילה ומשפחות לא מתפקדות. אז הספר הזה בא לי בול בזמן.

"כאן איש אינו חוטף טוסט לפני שהוא תופס את הרכבת המוקדמת למשרד, או מכין תיקי אוכל לפני שהוא מעיר את הילדים, אבל בכל זאת יש דברים רבים שצריך לעשות. לפני שנים רבות, כל האנשים כאן היו מתעוררים מוקדם כי היו דברים רבים שהיה עליהם לעשות ופחות מדי שעות ביום. עתה הם מתעוררים מוקדם כי יש דברים רבים שעליהם לעשות ומעט מדי ימים שנותרו".

קופרס צ'ויס הוא כפר גמלאים מנומנם באנגליה. ארבעה דיירים (אליזבת, ג’ויס, רון ואברהים) נפגשים מידי שבוע, ביום חמישי, על מנת לדון בתיקי רצח לא מפוענחים שמניחה לפניהם אליזבת, שבעברה הייתה חוקרת במשטרה. הם נהנים מהמפגשים והמטרה העיקרית היא לתת לראש להמשיך לעבוד. כך נולד "מועדון הרצח של יום חמישי".

ואז מתרחש רצח. רצח אמיתי. הקורבן הוא הקבלן שבנה את הכפר וחברי הקבוצה שמחים על מזלם הטוב ומחליטים להתחיל לחקור בעצמם. כמובן שהמשטרה מעורבת, במיוחד כשהגופות מתחילות להיערם, אך היא 'איטית' מידי עבור ארבעת החברים שמתערבים בכל השלבים ויוצרים קשר הדוק ואישי עם החוקרים.

הפרקים מובאים לסירוגין מפי כמה דמויות, כשהקו המחבר בין כולם הוא מעין יומן שכותבת ג'ויס לאורך כל הספר ובו היא מתארת את הימים שעוברים עליה, הדברים שמטרידים אותה ואיך מתקדמת החקירה – והכל בצורה מאוד משעשעת.

באופן כללי, הספר פשוט הצחיק אותי לאללה. הומור בריטי שנון וציני ולפרקים – שחור משחור. בדיוק כמו שאני אוהבת.

על פניו מותחן משעשע מאוד, הומור בריטי במיטבו, שמקבל לא מעט טוויסטים מפתיעים. אז נכון, ברור שבמציאות חלק גדול לא היה יכול לקרות ואני לא רואה איך המשטרה תשתף פעולה עם קבוצת קשישים שאולי קצת עוברת על החוק על מנת להשיג מידע – אבל היי, מדובר מבחינתי בבידור משובח וקליל.

הפרקים קלילים והספר נקרא במהירות, בליווי לא מעט צחקוקים.

ממליצה בחום.

---

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

---

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית שונה לגמרי מהמקורית ונראית ממש כמו כרזה של סרט (משהו שלא יפתיע אותי בכלל אם יקרה, אגב) – אישה מבוגרת לבושה במיטב הקלישאות – כובע אנגלי עם רעלת רשת שחורה, מעיל פרווה, שיער קצת ורוד (הולך חזק, תשאלו פוליטיקאים מסוימים) ואוחזת אקדח. מעבר לזה הכריכה נקיה לחלוטין. זו בחירה מעניינת. אהבתי את הכריכה על אף שהיא שונה לחלוטין מהמקורית, שאפשר לראות כאן. צריך לקחת בחשבון שכאשר שמים דמות על הכריכה, יש נטייה לקשר אותה לאחת הדמויות בספר ויש אנשים שלא אוהבים את זה, אלא לתת לדמיון לעבוד. כיוון שקראתי את הספר דיגיטלי, לא יצא לי לראות את הכריכה בכל פעם שבאתי לקרוא ולכן זה לא הפריע לי יותר מידי. הכריכה המקורית היא איור של שועל על גבעה, לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הבחירה הזו גם.

---

ציטוטים:

"דונה תמיד היתה עקשנית, תמיד פעלה במהירות ובהחלטיות. וזו תכונה טובה כשאת צודקת, אבל מגרעת כשאת טועה. נפלא שיש לך היכולת לרוץ מהר מכולם, אבל לא כשאת רצה בכיוון הלא נכון"

"לדעתי, אנחנו גם מבינים שאנחנו עושים משהו לא חוקי, אבל עברנו את גיל האכפתיות"

"לצערי אני לא יודעת מה זה WTF. רק בשבוע שעבר למדתי את החחח מג'ויס. אניח שאלה לא ראשי התיבות של "שירות התחבורה של ורשה", כי הוא נסגר ב-1981 כשהרוסים באו לרחרח."

---