מלכוד 22

לפני כמה חודשים, כשבעלי שיחיה קרא את מלכוד 22 כל הזמן צחקתי עליו כי לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור את הספר. לקח לו משהו כמו חודשיים (אני קוראת בדרך כלל ספר בשבוע). והנה, כשבאתי אני לקרוא את מלכוד – לקח לי חודש וחצי… למה? מלכוד 22, כשמו כן הוא, הכניס אותי למלכוד. מצד אחד זה ספר מצחיק לאללה, מלא בציניות ואירוניה והומור שאני אוהבת (בעיקר הומור שחור). מצד שני – בל נשכח שמדובר במלחמה, שהיא תמיד ברקע, לעולם לא נשכחת ומטריפה את דעתם של כולם. כל פרק הוא מעין סיפור קטן לכשעצמו ולכן אפשר לעצור את הקריאה בכל רגע בלי להרגיש ש"פיספסתי" משהו. אבל עדיין, אי אפשר להגיד שזה ספר "זורם". מטבע הדברים הנושא הוא קשה וה"חוויות" שהחיילים עוברים נעות בין הפיזי לנפשי (עם דגש על הנפשי).

גיבור הספר הוא יוסריאן, שמתחילת הספר מנסה לחזור הביתה בשלום לאחר שהשלים את מכסת הטיסות שהוקצבו. הבעיה היא שכל הזמן מעלים את מספר המשימות שיש לטוס לפני החזרה הביתה. תסכול. מלכוד.
הספר מתאר את ההווי בטייסת אמריקאית, על שלל דמויותיהן הצבעוניות וההזויות.
ה"מלכוד" המוזכר בשם הספר הוא בעצם מצב בו כולם יוצאים מפסידים ואין מנצחים. דוגמא מצחיקה היא השיחה בין יוסריאן לרופא הטייסת:
"אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?"
"ברור, אני חייב. אני חייב לקרקע משוגעים"
"אז למה אתה לא מקרקע אותי? אני הרי משוגע תשאל את כולם"
"הם משוגעים".
"אז למה אתה לא מקרקע אותם?"
"למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?"
"כי הם משוגעים, זה למה"
"ברור שהם משוגעים, הרגע אמרתי לך שהם משוגעים ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא"
אחרי שיחות כאלה – אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. וזה בדיוק מה שהספר עשה לי. רגע אחד אני צוחקת מההומור השחור ומאוזלת היד של הקצינים הכי בכירים בטייסת ורגע אחד אני על סף בכי בגלל תיאור התרסקות של מטוס.
מבחינתי היה בספר הכל – גם מצחיק וגם עצוב, גם מותח וגם בנוי מסיפורים קצרים, גם מלחמה וגם אהבה.
שווה שווה שווה להגיע לסוף הספר גם אם קצת קשה ולא מתחברים בהתחלה כי החלק האחרון שלו פשוט מדהים. שלושת הפרקים האחרונים מטלטלים ומרגשים ושווה להגיע לסוף בשבילם.
בקיצור – אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה. מומלץ.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה


ציטוטים:

"אני לא זקן"
"אתה נמצא במרחק סנטימטרים מהמוות כל פעם שאתה יוצא למשימה. כמה זקן יותר אפשר להיות בגילך? לפני חצי דקה נכנסת לתיכון, וחזייה פתוחה הייתה הדבר הכי קרוב לגן עדן שבכלל קיווית להגיע אליו. רק חמישית השניים קודם היית ילד קטן עם עשרה שבועות של חופש גדול שנמשך מאה אלף שנה ובכל זאת תמיד נגמר מוקדם מידי. זיפ! הן עוברות בטיל. איך אפשר בכלל להאט את הזמן בצורה אחרת, לעזאזל?"

" ברגע שהלכה, יוסריאן קרע את הפתק לגזרים והלך בכיוון השני וחשב בהחלט איזה תותח הוא שבחורה יפה וצעירה כמו לוצ`יאנה שכבה איתו ולא ביקשה כסף. הוא היה די מרוצה מעצמו עד שהביט סביבו בחדר האוכל של בניין הצלב האדום, ומצא את עצמו אוכל ארוחת בוקר עם עשרות רבות של אנשי צבא אחרים במדים שונים ומשונים. בבת אחת הוא הוקף במראות של לוצ`יאנה הפושטת את בגדיה ולובשת אותם, ומלטפת ותוקפת אותו בסערה בקומבניזון הוויסקוזה הוורוד שלבשה איתו במיטה וסירבה חהוריד. יוסריאן נחנק בטוסט ובביצים שאכל, כשחשב עד כמה אדירה היא הטעות שעשה בשעה שקרע את איבריה הארוכים, הגמישים, הערומים והצעירים לקרעי נייר קטנים בשחצנות כזאת, וזרק אותם בשביעות רצון עצית כזאת על המדרכה את הביוב. הוא כבר התגעגע אליה נורא. בחדר האוכל היו איתו כל כך הרבה אנשים חסרי פנים במדים. הוא חש תשוקה דוחקת להיות איתה שוב לבד, והוא ניתר ממקומו מתוך דחף רגעי ורץ החוצה ובמורד הרחוב לעבר הדירה כדי למצוא את פיסות הנייר הקטנות שזרק לביוב, אבל הן כבר נשטפו משם בצינור של מנקה הרחובות"

"יוסריאן היה יכול לרוץ אל בית החולים מתי שרצה, בגלל הכבד שלו ובגלל העיניים שלו. הרופאים לא הצליחו לפתור את בעיית הכבד שלו, ולא הצליחו להסתכל לו בעיניים בכל פעם שאמר להם שיש לו בעיה בכבד".

"בדרך כלל לא התקרב מספר החולים בתוך בית החולים למספר החולים שיוסריאן ראה מחוץ לבית החולים, ובדך כלל היו בתוך בית החולים פחות חולים אנושים. שיעור התמותה בתוך בית החולים היה נמוך בהרבה משיעור התמותה מחוץ לבית החולים, ונחשב שיעור תמותה בריא הרבה יותר. מעטים מתו שלא לצוך. אנשים בתוף בית החולים ידעו הרבה יותר על מיתה, והפכו אותה לעיניין נקי ומסודר הרבה יותר. הם לא יכלו למנוע את המוות מלהיכנס, אבל כל עוד הוא היה שם היה עליו לנהוג כג`נטלמן. אנשים בתוך בית החולים השיבו את נשמתם לבורא בעדינות ובטוב טעםם. לא הייתה שם ההתפארות הגסה והמכוערת ביחס למוות, שהייתה נפוצה כל כך מחוץ לבית החולים".

"אם מביאים הכל בחשבון, יוסריאן העדיף לעיתים קרובות את בית החולים, אף על פי שהיו לו מגרעות משלו. שירות נטה להיות מתנשא, הכללים, למי שנשמע להם, היו מגבילים, וההנהלה חטטנית. מאחר שהייתה למקום נטייה להיות מאוכלס בחולים, לא תמיד היה אפשר לסמוך על זה שיהיה איתו במחלקה קהל צעיר ומלא חיים, והבידור לא תמיד היה על רמה. הוא נאלץ להודות שבתי החולים השתנו לרעה בהתמדה ככל שנמשכה המלחמה וככל שהיית קרוב יותר לחזית, וההידרדרות ברמת האורחים בלטנ במיוחד באזור הקרבות עצמו, שם נטו השפעות המלחמה המשגשגת להתגלות מייד".

"ואל תגיד לי שנסתרות הן דרכי האלוהים"…"אין בזה שום דבר כל כך מסתורי. אין לו שום דרך. הוא משחק. אן שהוא שכח אותנו לגמרי. זה האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, טמבל מסורבל, חסר בינה, מלא בעצמו וחסר נימוס. אלוהים אדירים, כמה אפשר לסגוד לכוח עליון שמוצא לנכון לכלול תופעות כמו ליחה וריקבון בשיניים בתוכנית הבריאה שלו? מה לכל הרוחות עבר בראש המעוות, המרושע והמלוכלך שלו כשהוא גזל מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית הצרכים? למה לכל הרוחות הוא בכלל ברא את הכאב?"


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *