alt

מסמרים מס' 15

כותבים שונים

תמיד כשאני מקבלת עוד גיליון של מסמרים זו בשבילי חגיגה. קודם כל חגיגה לאצבעות – הנקודות הבולטות בחלק העליון נעימות ועושות מסאז' באצבעות ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מלטפת אותן כל הזמן, גם בזמן הקריאה. אחר כך זו חגיגה לעיניים כי מסמרים פשוט תמיד נראה טוב, חתיך הורס. הגרפיקה מוקפדת ויפה, אפילו כשהיא משתנה בין גיליון לגיליון, מישהו שם ממציא את עצמו כל פעם מחדש ותמיד תמיד יש אימג'ים וצילומים יפים. ולבסוף – חגיגת קריאה, כי בתוך כל הסיפורים, שירים, קומיקסים והשד-יודע-מה עוד, כל אחד ימצא לעצמו משהו שהוא אוהב וזה נותן מעין טעימה ליוצרים שאולי לא היינו מכירים בדרך אחרת.

בכמה מילים ספורות על הסיפורים בקובץ ועל התחושות שלי:

יהושוע קנז / האורחת – אורחת מגרמניה, שהביקור שלה גובה כמה אכזבות מהילדים המקומיים –אני אוהבת את קנז ואת הכתיבה שלו אבל פה דווקא לא הבנתי כל כך את ההקשר לסיפורי אהבה וזה קצת הפריע לי, היה נראה לי כאילו "אילצו" את הסיפור הזה לקובץ.

רבקה קרן / הנערה מאיתקה – מתרגמת של ספרים טסה לאיזה אי יווני (איתקה) על מנת לנוח ולהתבודד. היא לא אוהבת לדבר יותר מידי ובאופן כללי – רוצה רק שקט. היא אוספת אליה לשני לילות נערה שאין לה קורת גג, האמת שהיא די נאלצת לקחת אותה אליה… היא מגלה סוג של קרבה חדשה לנערה הזו שהיא לא הכירה עד היום.

אלינור קרוצ'י / קרובים (צילומים) – אחרי אלינור אני עוקבת עוד מתקופת בצלאל. חלק מהצילומים הכרתי משנים קודמות והם כולם מדהימים. התרגשתי מהם בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותם. היא נוגעת בהרבה נושאים שקשורים באהבה – נשיות, משפחה, הורות. התמונות והשמות שהיא בוחרת לתת להן מרגשים.

רות אלמוג / כוכב ים – סיפור על זיכרון ישן נושן שהתחיל עוד בצבא אבל לא ממש עובר, אהבת אישה לגבר שמתעוררת אחרי שנים.

אינה שנדר / חוות אנשים – מספרת על החיים ברוסיה עם אימהּ האנטמולוגית (חוקרת נמלים), וחפצים שמקשרים בין הדורות כאשר היא מגיעה לחיות בארץ.

אמיר בן דוד / גוגל– דמות מעולם הספרות שנפגשת עם מכר מהעבר שמוטרד מכמות האיזכורים שלו בגוגל, לעומת ילד אוטיסט בעל אותו שם – כאן כמובן מדובר על אהבת העצמי. מאוד אהבתי את הסיפור הזה כי הוא מודרני בנושא שלו וכי יש אשכרה אנשים שזה מטריד אותם…

ליאת לקיים / דבש – חתן וכלה במדרון חלקלק לעבר תהום לא ברורה וכנראה לא בריאה כל כך, זה היה קצת כמו לצפות בתאונת רכבת אבל לא לראות את התאונה עצמה.

אורית עריף / מי אוהב את השבת – קומיקס. באופן כללי אני מאוד אוהבת קומיקס אבל דווקא לזה ספציפית לא כל כך התחברתי , משהו בתוכן לא דיבר אלי והיה קצת פשטני לטעמי. כאן כמובן מדובר על האהבה לשבת.

גתית פז / נחמה – מערכת יחסים כמעט-מתבקשת שנרקמת בין מרצה באוניברסיטה לסטודנטית על רקע אובדן משותף. למרצה מערכת יחסים דפוקה לגמרי עם אישתו וכבר אין שם אהבה בכלל. האהבה שכן קיימת היא בינו לבין ביתו האהובה ודווקא היא מטיילת לה אי שם בעולם, רחוקה ממנו.

נילי לנדסמן / סו ביוטיפול – אני אוהבת את הכתיבה של נילי לנדסמן, ככה שאני משוחדת מלכתחילה. כאן הגיבורה נפגשת עם מישהו שהייתה לה מערכת יחסים איתו לפני הרבה שנים וזה מעורר אצלה כל מיני כאבים ישנים נושנים מהתקופה שהייתה מאוהבת בו ואולי עדיין לא עברה?

שהם סמיט / אגדות שלמה המלך, הגרסה לכל המשפחה – טוב, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה והיה סיום מושלם לקובץ הזה – כמה חייכתי, כמה צחקתי, כמה חמוד! שהם לוקחת מחדש את היחסים בתקופת המקרא ומציגה אותם באור יותר מודרניסטי ומשעשע, אכן לכל המשפחה ובמיוחד לסרבני המקרא למיניהם (מי כמוני יודעת…).

בין הסיפורים כולם משובצים צילומים של תומר קאפ (שבאופן מרגיז שמו לא מוזכר בתוכן וגם לא ברשימת המשתתפים מאחור, אלא רק על הכריכה מקדימה). הצילומים הם בשחור לבן ומתעסקים הרבה במשפחה ובאינטראקציה בין שתי דמויות. על פניו התמונות מאוד פשוטות ומינימליסטיות אבל יחד עם זאת יש בהן המון כוח ומשהו מטריד.

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן משהו וזו הגדולה של כתב העת הזה. יש מכל וכל – סיפורים, צילומים, קומיקס ואפילו שלמה המלך אחד. קשה לי להגיד שאני מתחברת לכל הקטעים במידה שווה, אבל זה בהחלט הגיוני ומתבקש כשיש כזה עושר של יוצרים. הסיכוי שאוהב את כולם הוא אפסי. ועדיין – מתקבל כאן אוסף לא רע בכלל. הבעיה היחידה שלי עם מסמרים זה שלפעמים יש יצירות בתוך האוסף שאני לא מבינה את ההקשר שלהן לנושא ואז זה נראה לי כאילו "אילצו" אותן לתוך הקובץ או ש"אנסו" עליהן את הנושא. בסופו של דבר זה לא כזה משנה לי – כי אני נהנית מהסך הכל הכללי, אבל כמשהו שאמור להיות מקשה אחת, יש כאן איזו בעיה קלה (או שאני פשוט לא מבינה, גם יכול להיות). 


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי בסך הכל מסמרים לא מאכזב אותי אף פעם )


פינת העטיפה:

פייר? הפעם קצת התאכזבתי. האימג' עצמו יפה, אין ספק בכלל, אבל מה לו ולסיפורי אהבה? אני רגילה שלוקחים את אחד האימג'ים מתוך הספר או מתוך אחת הסדרות ושמים על הכריכה – אז למה לא לקחת משהו של אלינור קרוצ'י (יש תמונות כל כך יפות)? הפעם אני באמת לא מבינה את הבחירה. גם הצבע הצהוב בהיר מידי לטעמי וקשה לקרוא את הטקסט. הלכתי לספר הסימבולים – המילון המלא ושם כתוב ש"הצהוב הבהיר מסמל את אורה של השמש, קלילות ועליצות, אמונה וטוב לב, את האינטלקט והדעת, יכולת ארגון, משמעת, את האישיות, אדמינסטרטיביות, כנות, הרמוניה, דיפלומטיות, אך עשוי לסמל גם עקשנות, ביקורתיות וסקפטיות, שליטה מוגזמת ברגשות, ציניות, אגואיסטיות, בורות, עצלנות, חוסר סובלנות ויגון" (עמוד 295) ואני שואלת – למה? אין פה מילה אחת על אהבה… פיספוס קל מבחינתי.


ציטוטים:

"אני חושבת…שאת מאוד צעירה, אמרתי.

לא צעירה, אבל יתומה, אמרה. זה אותו הדבר. אם אתה יתום, אתה נשאר כל הזמן ילד עם נשמה של אדם זקן". (מתוך הנערה מאיתקה / רבקה קרן)

"היינו שותות חלב עזים ם עם קרום שאמא היתה קונה מאחת המקומיות. לכולם בכפר היו פרות או עזים בחווה, אבל אמא מספרת שלקח לנו זמן למצוא ממי לקנות, כי לא רצו למכור חלב ליהודים. לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי מה זה יהודים. חשבתי שזה זן של רוסים". (מתוך חוות אנשחם / אינה שנדר)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *