מסמרים מס' 14

כותבים שונים

הפעם האחרונה שקראתי את ביאליק הייתה בתיכון או בחטיבה, ככה שגם עכשיו הגעתי לטקסט הזה עם הזיכרון של "משהו שהכריחו אותי לקרוא". הנובלה הפותחת את הגיליון הפעם, שבהשראתה נוצרו כמעט כל הסיפורים והדימויים היא "מאחורי הגדר" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה ב-1909, ערב ביקורו הראשון בארץ ישראל. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא סיפור של 50 עמודים לערך (אולי בתיכון?). השפה הייתה לי מאוד מאוד קשה. לא הכרתי חלק גדול מהמילים (הידעתם ש"חררות" הן עוגיות??) ומזל שפרושן הובא כהערות בתחתית העמוד. על אף שמצאתי את עצמי ממש נאבקת עם הסיפור מאוד נהנתי ממנו. זהו סיפור מקסים ונוגע ללב על חברות כמעט בלתי אפשרית הנרקמת בין שני ילדים, משני צידי הגדר, משני צידי המתרס, משני צידי הדתות, ילדים לשתי משפחות שלא מסתדרות (בלשון המעטה) ביניהן. ועל כן, אסורה כמובן החברות הזו.

שני צידי הגדר,הא? למישהו זה מצלצל מוכר? כמובן שאי אפשר להתעלם, וזו גם בעצם הייתה הכוונה באסופת הסיפורים והדימויים הזו, לעכשוויות של הסיפור ולעדכניות של הנושא. כבר כתבו על זה ספרים ועשו על זה סרטים ויצרו אינסוף דימויים – על אותה אהבה בלתי אפשרית הצומחת לה משני צידי הגדר. הנובלה מלווה באיורים של יוסי וסיד בשחור לבן. מאוד ריאליסטים ומשקפים יפה את האוירה בסיפור.

וכך אנו מוצאים בגליון זה של מסמרים סיפורים ודימויים, שעל פי הכריכה האחורית, נוצרו ברובם במיוחד עבור ספר זה בהשראת הנובלה של ביאליק ומתייחסים אליה בכל מיני זויות:

"מציץ בין החרכים" – הסיפור הראשון אחרי ביאליק הוא של אריאל הירשפלד, שבאופן אישי אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו. הירשפלד מסביר בכמה פסקאות את ההתרשמות שלו מהנובלה של ביאליק ואז מביא את הפרשנות שלו בדבר סיפור קצר על זוג מושלם לכאורה שהבעל, המביט מבין החרכים, רואה פתאום איך חייו עומדים להתפרק. המחשבות שעוברות לו בראש באותם רגעים כשהוא עומד מצד אחד של קיר ומה שעומד לשנות את חייו עומד מצידו האחר.

תחת השם "משני הכיוונים" אנו נתקלים בצילומים של דוד עדיקא. צילומים יפיפיים בעלי צבעוניות מרהיבה בעיני שמתבוננים מבפנים החוצה ולהפך. כמעט כל הצילומים הם בתוך הבית או מתוך הבית החוצה. לי הייתה מעין תחושה של מישהו המסוגר בביתו ובוחן כל פריט שיש בו- הכיסא, העציץ, הכד עם הביצים, משהו מאוד בודד ועצוב. מלבד תמונה אחת שהיא פורטרט, לא רואים באף תמונה אלמנט אנושי, רק חפצים. הדבר הכי "חי" בתמונות הם העציצים. אנשים נוכחים – נפקדים כמו שאוהבים להגיד בז'ארגון המקצועי.

אסף שור החליט דווקא להתייחס לנובלה דרך עיניו של הכלב שקוריפין והוא מביא את מחשבותיו והגיגיו.

דנית בראון מביאה את סיפורה של אסנת, יהודיה הגרה בארה"ב ועומדת להינשא לבחור נוצרי. היא פוגשת לראשונה את הוריו ואמורה לבוא איתם לטקס חג המולד בכנסייה. זהו בשבילה המפגש הראשון הקרוב לנצרות והיא חושפת בפנינו את כל הלבטים והמחשבות הכרוכות בעניין הטעות הזו, אפילו שאינה דתייה בהגדרה.

יגאל סרנה מביא לנו ב"לפני הגדר" את אחת ההתייחסויות היותר פוליטיות באסופה הזו (כנראה שאי אפשר בלי זה כשזהו הנושא). ומספר על הקמתה של גדר הביטחון, שבאופן אירוני עוברת בחצרות של בתים ערביים ולפעמים מנתקת אותם מהחברים ומהמשפחות שמוצאות את עצמן מהצד השני לפתע, הוא מתאר איך נסיעה קצרה לבית החולים, משלישה את זמן הנסיעה רק מפני שצריך להקיף את הגדר: "לפני הקמת הקיר היה בית החולים מוקאסד במרחק עשר דקות מהחנות. עכשיו תימשך הנסיעה כמעט שעה מסביב לחומה, במקרה הטוב, אולי שעות, כי גם אמבולנס לא עובר במחסום אם אין רישיון. כאילו היו בונים קיר באמצע רחוב אבן גבירול בתל אביב, וכדי להגיע לבית חולים איכילוב, מי שגר ממערב לקיר היה נאלץ לנסוע דרך חולון ובת ים. הקיר חוצה עורקי חיים, שכונות ירושלמיות מתרחקות מהעיר מרחק שעות של מעקפים. אפילו הלוויות נעצרות בפני הקיר. כל האזור ממזרחו נהג במשך דורות לקבור את מתיו בבית העלמין של ג'בל מוכאבר, לא עוד" (עמוד 124). סרנה בוחר להביא כמה שורות מתוך הנובלה של ביאליק כל פעם ואז כותב כמה פסקאות שלו, שהן מעין פרשנות לציטוט שהביא. אצל ביאליק – זו גדר שנבנתה מתוך רצון של שני הצדדים ואילו כאן זו גדר שנבנתה רק על ידי צד אחד.

אנה ים מביאה צילומים שהם ממש "לא מפה" וקוראת לסדרה "פה ושם".

"ליל הרמזורים הארוכים" הוא סיפורו של צבי טריגר. אחד הסיפורים שיותר אהבתי באסופה הזו. הוא מביא את התנהלותו בלילה תל אביבי של בחור, חולה בטרשת, שהשתחרר מבית החולים לאחר תקופה ארוכה בה היה מאושפז ומחליט ל"בלות את כל הלילה בחוץ". הוא מתאר את מעלליו ומחשבותיו. מאוד התחברתי לנושא הזה מפני שאני עצמי עברתי תאונה לפני כמה שנים שריתקה אותי לביתי למשך חודשים ארוכים. "כשיוצאים לעולם" אחרי תקופה כזו ארוכה של מעין כליאה – פתאום הכל נראה אחרת. פתאום שום דבר לא מובן מאליו. זה מה שמבדיל את החולה מהבריא. פתאום שמים לב לדברים שלא שמת לב אליהם קודם, כל דבר מרגש ומפעים – וכל זה "בזכות" קיר שהיה שם (בית החולים, בית) ועכשיו הוא כבר לא.

"פרדסים" של הילה עמית מתאר את החיים בגבול שבין יפו לבית ים. הגבול שעובר בין יהודים לערבים ושלילדים אסור לעבור אותו ואפילו להסתכל דרכו – "הם, אמא שלה תמיד אמרה לה, אלה, משפחת אבו-סיף, הם והסמים שלהם, והרובים שלהם, והכספומטים, חבל שהם לא סגורים גם מלמעלה, חבל שצריך לראות את כל מה שהם עושים שם. צריך לנעול אותם בפנים, יימח שמם, שלא יסתובבו, הייתה אומרת וסוגרת את חלון המטבח שמשקיף לעבר הווילות והפרדסים" (עמוד 161-162). אבל הילדה, כטבעם של ילדים מסתקרנת ובוהה כשמתאפשר באנשים מעבר לגדר ונוצר איזשהו קשר מרחוק בינה לבין תָחְריר, נערה ערבייה מין הצד השני של הגדר.

הסיפור החותם את האסופה הוא "הציפורים של ברילסקי" מאת צבי אבינר ופני המספר על החטא הקדום ביותר ואולי אפילו התמים ביותר של נער מתבגר, שומר מסורת, המתפתה לנערה ביום הכי נוראי של השנה. היום הזה שבו אסור ליהנות ולעשות כל מטלה ואפילו לא לאכול. הפסקאות נעות בין הווה, שבו הנער כבר מבוגר, לבין אותם ימים כשהיה בן שלוש עשרה וסבו היה בשבילו אחד האנשים הכי חכמים ואחד מאלה שאסור אסור לאכזב אותם.

מאוד אהבתי את הגיליון הפעם. אהבתי ממש את הכל, הצילומים מקסימים והסיפורים קריאים ומעניינים. במיוחד מעניינת נקודת ההסתכלות על "מאחורי הגדר" כרפרנס לכל אותן יצירות ודימויים. יפה לראות איך כל אחד לוקח את זה למקום אחר ומתחבר למשהו אחר. אני שמחה גם שלא נכנסו לכאן טקסטים פוליטיים שהיו יכולים לגרוע מההנאה שלי או לנסות להטות את דעתי לכיוון כזה או אחר, בזכות העובדה הזו אני מניחה שזה יכול להתאים לקוראים מכל רחבי הקשת הפוליטית.

מומלץ.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 


פינת העטיפה:

תמיד תמיד כשמגיע אלי גיליון של מסמרים עולה חיוך על שפתי כי בראש והראשונה העיצוב של כל הסדרה הוא מצוין לטעמי. בגלל שמדובר בסדרה אין יותר מידי מקום להשתוללויות. הצילום שאנו רואים על הכריכה הוא של דוד עדיקא מתוך אותה סדרה שיש גם בתוך הספר עצמו (הוא לא מופיע בפנים, רק על הכריכה). בגב העטיפה אנו מקבלים הסבר קצר על ביאליק ועל ההשראה לעשות גיליון בהשראותו ביחד עם רישום צנוע ומקסים.


 ציטוטים:

  • "כשהוא מריח פסיעות בן אדם במבוי הקרוב – מיד "רְ-רְ-רְר-הָב, הָב!" – כך הוא נובח בפירוש: "הָב" בקמץ ולא בפתח, וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו". (מתוך מאחורי הגדר של ביאליק)
  • "הדימוי ההולם את מצבו אינו נטול מתחום חיי המשפחה דווקא. הוא משול למי שמוצא עצמו בלא כל הודעה והכנה באמצע צומת אפור – מימדים, מחלף בין עירוני כביר, והכול טס סביבו ואין שם לא תחנה ולא מקום לעמוד בו" (מתוך "מציץ בין החרכים")
  • "חסרונו בתוך החדר היה לנוכחות בפני עצמה" (מתוך הציפורים של ברילסקי)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *