20/03/201126/09/2020 מרתון זהר פרידמן הוצאה הקיבוץ המאוחד, פועלים עמודים 126 קטגוריות פרוזה מקור אני לא אוהבת ספורט ואני בטח ובטח לא אוהבת לרוץ. אז אתם בהחלט יכולים הבין למה הורמו גבותי כשנחת בתיבת הדואר שלי הספר "מרתון". בהתחלה אמרתי לעצמי – "טוב, אולי זה רק השם של הספר וזו בעצם מטאפורה למשהו", ואז שמתי לב שגם עטיפת הספר היא צילום של אישה רצה ולצידה אנשים מריעים ואז קראתי את גב הספר וגיליתי שאכן מדובר בספר על ריצה. מה לי ולריצה? שום דבר. אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס. במקרה הכי גרוע – אני אריץ את זה חזרה למדף… דנה אטלנטי, הקרויה בפי חבריה ומשפחתה אטלנטה, היא בחורה מעיירה קטנה ששואפת לרוץ (ולנצח) בתחרות ריצה בבוסטון ואם אפשר גם בריצת המרתון האולימפית. אין מה לומר, הבחורה מכוונת גבוה. היא מפתחת שיטת אימון יחודית, שלא הבנתי אותה לגמרי אבל מדובר במשהו שהוא הרבה יותר רוחני מאשר גשמי. זאת אומרת – היא בקושי רצה. היא רצה אצלה בראש. נשמע קצת הזוי ואכן הרמתי גבות כמה פעמים. תחילה היא נרשמת ללימודי רפואה בעיר הגדולה, בדיוק כמו שהוריה רוצים. הם לא מבינים את האהבה הגדולה שלה לריצה והיו מעדיפים שהיא פשוט תשכח מזה ותפנה מקום לדברים החשובים באמת (כמו לימודי רפואה). היא תלמידה מצטיינת והיא לומדת על שרירים ועל גוף האדם. פרטים שהיא חושבת שחשוב שאצן ידע. פה ושם היא מבריזה מהשיעורים ונכנסת לשיעורים במדעי הרוח כמו פילוסופיה. היא פוקדת הרבה את הסיפריה כי היא רוצה לדעת כל מה שאפשר על ריצה, מה משפיע על מהירות האצן, תולדות המרתונים בהיסטוריה ובעיקר היא גם צופה הרבה במתרחש באיצטדיון. "העיר הקטנה מרתון שספק אם עלתה בגודלה על עיירת הולדתי, לא הייתה קונה לה פרסום כה רב אלמלא אירוע אחד שהתרחש לפני אלפיים וחמש מאות שנה בערך. לדברי ההיסטוריון פלוטרכוס, חייל אתונאי בשם אאוקלס רץ ממרתון לאתונה כדי להודיע שם על ניצחון היוונים, מעטים מול רבים, בקרב מול הפרסים. את המרחק, כארבעים ושניים קילומטרים, גמא ביום אחד. כשהגיע ליעדו עוד הספיק לבשר על ההישג המזהיר ואז התמוטט ושבק חיים." בסיפריה היא מכירה בחור בשם יונתן והם מפתחים מערכת יחסים. הוא מאמין בה בכל ליבו. הוא מספר לה על אטלנטה המיתולוגית – האצנית המהירה ביותר ביוון. הסיבה לריצותיה הייתה העובדה שרבים רצו לשאתה לאישה ואטלנטה שלא רצתה לפגוע ברגשותיהם הכריזה שתשמח להתחתן עם האיש שינצחה בריצה "אטלנטה התייצבה לתחרויות בלב נחוש. היא ידעה שעליה לנצח. פחות מכך לא יכלה להרשות לעצמה" (עמוד 49). עד שהכירה את יונתן בכלל לא ידעה שיש דמות כזו, עם שם כמו שלה ואותה אהבה לריצה. היא מחליטה לעזוב את הלימודים ולהתמקד בריצה והיא ויונתן עוברים לגור יחד. קורים עוד אי אלו דברים אבל אני לא אהרוס את כל הספר… לכל אורך הספר לא מצויינת שם עיר הולדתה של הגיבורה וגם לא המדינה וזה כנראה לא משנה ממש כי זה יכול להיות כל אחד בכל מקום. זה גם מה שהביא אותי לחשוב שהריצה היא לא העיניין כאן. יש כאן מסע רוחני וזה יכול להיות מסע לכל מטרה שהיא, לאו דווקא ריצה. מדובר כאן על רצון של אישה אחת, מעיירה קטנה שכולם בה מכירים את כולם, להשיג מטרה גדולה והכרה עולמית. היא רק רוצה לרוץ והיא מוכנה לעשות הכל בשביל זה. אפילו להמציא שיטת אימון שמרימה גבות. אני לא הבנתי אותה אבל באמת שזה לא משנה. המסר שעבר בספר, מבחינתי בכל אופן, הוא ללכת על מה שאתה רוצה ומה שנראה לך נכון ומה שאתה חושב שיגרום לך להגשים את עצמך. בסופו של דבר זה מה שיגרום לך להרגיש הכי טוב. הריצה לא הייתה העיניין מבחינתי כאן. מעבר לעובדה הפשוטה שאני וריצה רחוקות שנות אור זו מזו. אני גם לא רצה וגם ריצה לא מעניינת אותי ולכן הייתי בטוחה שהספר הזה הולך לשעמם אותי עד מוות. אבל מהרגע שהוצאתי את הריצה מהמשוואה זה דיבר אלי יותר. אני לא חובבת ספרים רוחניים ולא קוראת אותם אבל כאן דווקא משהו הצליח לעבור (ואולי דווקא בגלל שאני לא קוראת כאלה ספרים) וחשבתי לי שהלוואי והייתה לי עשירית מהנחישות של הגיבורה. אחד הדברים היפים בעיני הוא שמסלול הריצה במרתונים מתואר כקשה במיוחד בהשוואה לריצות הקצרות כי הסוף לעולם יהיה מחוץ לטווח הראיה של האצן, וגם רוב המסלול. תחשבו על זה. על הספר כתוב מאחור – "מותחן רוחני". אני חושבת שבעיקר מדובר בזה שאנחנו כל הזמן רוצים לדעת אם היא תרוץ בסוף או לא ואיזו תוצאה היא תוציא. אם כל האימונים אצלה בראש גם מתקיימים הלכה למעשה, בפועל. ב-9.3.11, במוסף ספרים של עיתון "הארץ" פינת "חמש שאלות" הייתה עם זהר פרידמן, המחברת. שם גיליתי להפתעתי שהיא מעולם לא רצה. לא הבנתי איך אפשר לכתוב ספר על ריצה אם את לא רצה. אבל זה שוב החזיר אותי לעיניין שאולי הריצה היא לא העיקר כאן. דירוג הקואלית: (שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי ריצה לא מדברת אלי ולא יעזור בית דין, אבל הרעיון להשליך את כל זה על דברים אחרים בחיים דווקא כן מדבר אלי.) פינת העטיפה: צפוי. צפוי. צפוי. כל מילה נוספת מיותר. ציטוטים: "נדמה לנו שאנו יודעים על עצמנו כל שנדרש לדעת, חיינו ברורים לנו עד כדי כך שנוכל להגדירם במשפט אחד אם נתבקש. ודווקא כשאנו עומדים לעשות זאת, מתברר לפתע כי ההיפך הוא הנכון. כמה התרחקנו מעצמנו, אנחנו אומרים בהשתאות, כל כך התרחקנו שנעשינו דבר אחר לגמרי. ורק עכשיו הסתברה לנו מהותנו האמיתית". שתפו את הפוסט:
תודה, שרוןאבל גם אני מוותר. אפילו שאהבתי פעם לרוץ, לא נראה לי לקרוא על זה. והרעיון הדמיוני של הריצה המדומיינת די מטופש אפילו.ונחישות היא תכונה חשובה, אבל לא הייתי קורא ספר רק בשבילה. אני נחוש פחות.. שבוע טוב, יקרה☼ הגב