מתכונים לאהבה ולרצח

לא מזמן דיברתי עם חברה, בעקבות דיון שהיה באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן, על דמויות נשים בלשיות. יצא לי להיתקל בכמה כאלה, אבל נראה שזה תמיד משולב עם אופי מאוד קשוח ו'גברי' והן מתמודדות עם מקרי רצח נוראיים, כמו למשל ב"אירית שחורה". לא נתקלתי בהרבה ספרי מתח, עם דמות ראשית נשית, שהם גם "ספרות נשית" (שונאת את ההגדרה הזו, אבל זה מה יש) – מעין ספר קליל יחסית, בלי יותר מידי זוועות, עם נשים אמיתיות שחיות את החיים האמיתיים (ולא רק את עבודתן כחוקרות/בלשיות/שוטרות/סוכנות) ומתמודד גם על הדרך עם חיי היום יום. שם הספר "מתכונים לאהבה ולרצח" עלה באחד הדיונים האלה ועל כן יצאתי למשימה לבדוק אותו.

אנחנו ממוקמים בעיירה קטנה בדרום אפריקה. טאני (כינוי ל'דודה') מריה היא אלמנה שאוהבת לבשל, אוכל הוא אחת ההנאות הכי גדולות שיש לה (ולשבת על המרפסת מול הנופים הפתוחים). היא עובדת בעיתון המקומי במדור שבו מפרסמת מתכונים. בשלב מסוים מערכת העיתון מחליטה שהקוראים מעדיפים טור עם עצות בעינייני אהבה. על מנת לא להפסיק לעבוד טאני מסכימה לשלב את שני הדברים – לתת עצות ולחבר להן מתכונים מתאימים.

איתה במערכת העיתון עובדות ג'סי והטי. השלוש חברות ואוהבות לעבוד יחד. ועל הדרך גם מסתבכות בצרות.

המכתבים מתחילים להגיע למערכת ובין היתר מקבלת מריה מכתב מאישה מבוהלת ומפוחדת. אפשר להבין שבעלה מכה אותה ושהיא רוצה לברוח ממנו. מריה מזדהה עם הכותבת שכן גם בעלה המנוח היה אלים ומחליטה שלא משנה מה – היא תעזור לאישה הזו. זמן קצר אחר כך אותה אישה נרצחת. כמובן שהבעל הוא החשוד המיידי וכמובן שחבורת הבנות פוצחת מחקירה משלה, מרגיזה את המשטרה, נקלעת כאמור לצרות ושכחתי – אוכלת המון. וכל זה למורת רוחו של שוטר נאה מאוד (ובעל תיאבון בריא), שקצת מוצא חן בעיניה של מריה.

את הספר מלווים המון תיאורים של הכנת אוכל, על כל שלביהם. טאני מריה אוהבת לבשל ולהאכיל אנשים. נכון שאסור לראות תכניות בישול כשרעבים? אז אותו דבר עם הספר הזה. בכל פעם שמריה אופה עוד ראסקס (מעין עוגיות קשות), הלכתי להביא לעצמי ופלה של "מן" (כזו אני, נוסטלגית) וכל תבשיל שהתבשל עשה לי חשק עז לפחמימות.

הספר קליל ונקרא במהירות, הפרקים קצרים, זורמים ומותחים והאמת שעד הרגע האחרון לא ידעתי מי הרוצח והיו שלל תפניות בעלילה.
זו תעלומת רצח, משולבת עם קורטוב רומנטיקה והרבה תבלינים מכל מיני סוגים.
התרבות בדרום אפריקה לוקחת חלק פעיל מאוד בעלילה, בין אם זה במאכלים, התייחסות לנלסון מנדלה ולאפרטהייד, ובין אם לטבע ולחיות. אחד ההחלטות של התרגום הייתה להשאיר המון מילים בשפת המקור וזה קצת הפריע לי. בהתחלה יש הסבר לכל מילה שכזו אבל עם הקריאה ההסבר נשכח ויש פשוט הרבה מילים כאלה.

בסוף הספר תמצאו שלל מתכונים, כולל לראסקס המהוללים.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ויש בה משהו וינטג'י כזה, כמו הפוסטים של פעם. רואים חצי פנים של אישה (נראה שמאוירת בסגנון הפינאפ של תחילת המאה הקודמת), את החצי התחתון של פניה מסתיר ספר פתוח, שעליו כתוב שם הספר וסיר מהביל. שם הסופרת כתוב בחלק התחתון בשילוב איור של אקדח (נו מה? היו חייבים להכניס את המתח פה איכשהו). אין יותר מידי צבעים, אולי ארבעה-חמישה והכל די פסטלי ורגוע.
מצאתי ברשת כריכה אחת כמעט זהה וכריכה נוספת, שדווקא יותר אהבתי, שנותנת הרבה יותר ביטוי לטבע ולצמחיה המוזכרים בסיפור – כאן. אני יכולה להבין למה לא בחרו בה כי האוכל די מוצנע בה ואין כמעט רמז לפרשיית הרצח.


ציטוטים:

"רציתי לומר לה שהיא גם פרפר, ושאם היא תפסיק לנסות לברוח מעצמה, אולי היא תוכל לעוף"

"הגבעות החומות היו מכוסות אובך מטושטש מרוב אבק וחום. על הכביש היו קווים עקלקלים שנראו כמו שלוליות — חזיונות שווא. מצחיק איך חוׂם יבש יכול לגרום למשהו להיראות כמו מים קרירים. כאילו האוויר מייחל כל כך למשהו שהוא ממציא אותו. זאת הבעיה כשרוצים משהו יותר מדי — זה עלול לשגע אותך."

"אין לי מושג איך אלנה ידעה על דירק; אני לא סיפרתי לה. אבל ככה זה בעיירה קטנה. לפעמים החדשות זריזות יותר מההתרחשויות עצמן"

"אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת."


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *