מתנת המִספרים

זהו ספר קטן וחמוד על מנהלת משק בית הבאה לעבוד אצל פרופסור למתמטיקה. הפרופסור נפגע כמה שנים קודם לכן בתאונה וכתוצאה מפגיעת הראש שלו זכרונו נמחק והוא זוכר רק את 80 הדקות האחרונות וכל מה שקדם לתאונה. משוואות מתמטיות והוכחות מסובכות שהוכיח טרום התאונה – הוא זוכר, את מנהלת משק הבית החדשה שבאה אתמול – הוא לא זוכר. הוא מצמיד לחליפתו פתקים קטנים עם פרטים חשובים שעליו לזכור, בינהם העובדה שזכרונו מחזיק רק 80 דקות, מקומות שבהם שם הוכחות מתמטיות וגם דיוקנה של סוכנת הבית החדשה. הדבר היחיד שהפרופסור בטוח לגביו הוא המתמטיקה ולכן כל פעם שהוא מרגיש לא נוח או לא יודע על מה לדבר (בין היתר מפאת בעיית הזיכרון) הוא מעלה את נושא המתמטיקה ושואל שאלות נוסח – "מה תאריך יום ההולדת שלך?", "כמה שקלת כשנולדת?" ואז מנסה למצוא משמעויות בתוך המספרים האלה. כך סוכנת הבית (ואנחנו) לומדים על מספרים ראשוניים, מספרים מושלמים, מספרים רעים ועוד ועוד. אני חייבת לציין – אני שונאת מתמטיקה שנאת מוות אבל כל כך נהנתי מהספר ומהמתמטיקה שבתוכו שהבנתי שכנראה צדק מי שאמר ש"אין דבר כזה לא להיות טוב במתמטיקה, יש מורה לא מספיק טוב". כל הזמן חשבתי לי איך בטח הייתי מתלהבת מהדברים האלה אם היה לי את המורה הנכון בזמן הנכון.

כבר בתחילת הספר אנחנו מבינים שהפרופסור הוא לא איש פשוט וזאת הודות לעובדה שכבר כמה וכמה סכנות בית שונות הוחלפו שם במהלך הזמן. הגיבורה שלנו (שמה לא מוזכר עד סוף הספר) מחליטה לעשות הכל כדי לא להיות הבאה שמוחלפת ומגלה סבלנות יתרה לפרופסור ולשגיונותיו. עם הזמן הפרופסור מגלה שלסוכנת יש ילד בן עשר ומפציר בה שתביא אותו איתה יחד לעבודה. בין השלושה מתפתחת מערכת יחסים מופלאה המושתתת על הרבה אהבה, מתמטיקה וכדור בסיס. הפרופסור עוזר לילד בשיעורי הבית, ונןתן לו את השם שורש בגלל פדחתו השטוחה, ועל הדרך הסוכנת שלנו לומדת הרבה דברים בעצמה.

הספר קולח, הפרקים לא מאוד ארוכים והכתיבה פשוטה ומקסימה. הספר מסתיים ביום הולדתו ה-11 של שורש כשהשלושה חוגגים יחד ובאופן סמבולי הפרק האחרון בספר, גם הוא פרק מספר 11.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חזרתי שוב לקרוא מה כתוב על הכריכה מאחור ולא הופתעתי כשגיליתי שנעשה סרט מצליח בעקבות הספר. זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשסיימתי לקרוא – זה בדיוק חומר לסרט הוליוודי. ולא בהכרח על דרך השלילה. מאוד נהנתי מהספר והוא זורם ממש בכיף. הוא קליל ולא מחייב וגם לא ארוך במיוחד. סיימתי אותו בשלושה ימים ו-11 דקות…


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

 

פינת העטיפה:

שוב מקרה קלאסי של עטיפה יפה שאין לה דבר וחצי דבר עם הסיפור עצמו מלבד היות המחברת יפנית והאיור הוא בהשראה יפנית. הצבעים הם מינימלים – אדום, שחור, לבן כמיטב המסורת היפנית, בפינה השמאלית איור של ענף הנראה כמו ענף סאוקרה (עץ הדובדבן המזוהה מאוד עם יפן), ישנה דמות נשית שאני מניחה שהיא הגיבורה בספר שלנו ודמות גברית שאני לא מבינה את הקשר שלה כי זה נראה כמו בחור צעיר, בעוד שהפרופסור הוא כבן 70…

אם כן – עטיפה יפה ומושכת את העין אבל לא קשורה לעלילה כהוא זה.


ציטוטים:

"בין יתר התכונות שהכשירו את הפרופסור להיות מורה משכמו ומעלה הייתה העובדה שהוא לא חשש לומר "אנחנו לא יודעים". לגבי הפרופסור, לא היה מין הבושה להודות בעובדה שאינך יודע את התשובה. נהפןך הוא, הודאה מעין זו היוותה צעד חשוב לקראת גילוי האמת. הוא סבר שחשוב ללמד אותנו את הבלתי ידוע או מה שמעבר להבנה האנושית, בה במידה שמן הראוי ללמד אותנו את מה שכבר הוכח".

"נזכרתי במשהו שהפרופסור אמר:"הסדר המתמטי הוא יפה דווקא משום שאין לו השפעה על העולם האמיתי. החיים לא יהיו קלים יותר, ואיש לא יעשה הון, רק משום שהוא יודע משהו על מספרים ראשוניים. כמובן, לגילויים מתמטיים רבים יש יישומים מעשיים, ככל שיראו איזוטריים. מחקר על אליפסות איפשר להגדיר את מסלולם של כוכבי הלכת, ואיינשטיין השתמש בגיאומטריה לא אוקלידית לתיאור צורת העולם. ואם לצטט דוגמה מצערת, אפילו במלחמה השתמשו במספרים ראשוניים ליצירת צפנים. מטרתם היחידה היא לגלות את האמת". הפרופסור תמיד הגה את המילה 'אמת' באותה נימת קול כפי שהגה את המילה מתמטיקה".

"הוא היה משוכנע ששאלותיהם של ילדים חשובות הרבה יותר משאלותיהם של מבוגרים.הוא העדיף שאלות פקחיות על תשובות פקחיות".

 
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *