נמרת

איורים: עֹמר הופמן

לקח לי קצת זמן להתחבר לספר הזה, לא יודעת למה. לזאטוט, שהיה בן שנתיים בערך כשהספר הגיע, לא הפריע בכלל שאולי הספר קצת "גדול עליו" ובאופן עיקבי ביקש לקרוא אותו שוב ושוב, ערב אחרי ערב. גם בעלי שיחיה לא התחבר בהתחלה. אבל מה לעשות? הילד מבקש אז הילד מקבל. אז אפשר להגיד שיש פה מקרה קלאסי שהספר פשוט grew up on me או איך שאומרים את זה וככל שהזמן עבר חיבבתי אותו יותר ויותר.

אישה אחת קמה בבוקר לביתהּ, משוש ליבי, ומגלה שהיא לא מרגישה טוב. היא בודקת את הגרון, אם יש חום, אם יש פריחה אבל לא מוצאת כלום. הילדה טוענת שהיא מרגישה "מוזר" ולאט לאט הופכת לנמר קטן. עד פה הכל טוב ויפה. או שלא? כאן מתחילה מסכת הרפתקאות בניסיון לרפא את הילדה. הבנים של האישה – מחמלי, מחמדי ובבת עיני (כן, השמות קצת הרגיזו אותי, אני חייבת לציין – זה ספר ילדים!) מציעים, כל אחד בתורו, הצעות – תחילה לוקחים את הילדה לרופא הילדים, אך אחרי שהנמר הקטן עושה שם בלגן שלם ואפילו חוטף במבה לתינוק קטן, הם מסולקים משם בבושת פנים, שכן הרופא הוא "רופא ילדים ולא רופא נמרים". לאחר מכן הולכת כל הגוורדיה לוטרינר. הווטרינר דווקא שמח לקראתם מאוד (הוא משועמם לאללה מחתולים וכלבים כבר). הוא טוען ש"אם זה נמר אז הוא בריא, אבל אם זו ילדה אז היא חולה מאוד" וכיוון שהוא "רופא נמרים ולא רופא ילדים" הוא לא ממש יודע איך לעזור. משם ממשיכים כולם לגן החיות, אבל אחרי שסוגרים את הנמר הקטן מאחורי סוגר ובריח – מבינה האמא שגם שם לא מקומו. אין מה לעשות אם כן, צריך לקחת אותו הביתה ולקוות שהנמרת תעבור מעצמה, בעזרת פינוקים ותוכניות על נמרים בטלוויזיה.

לא יעזור – אמא, כמו כל אמא באשר היא, יודעת בדיוק מה טוב לילד שלה. במיוחד כשהוא חולה. ובאמת ברוב המקרים אין מה לעשות, פשוט צריך לחכות בסבלנות שהמחלה תעבור ושאלוהי הוירוסים באשר הם ישחררו את הקטנים האלה ממה שעובר עליהם. האמת שלא חייבים להתסכל על הספר הזה בהכרח מנקודמת מבט של מחלה, אלא גם פשוט על ילד שמשתולל, או יוצא משליטה. וגם במקרים האלה – לפעמים פשוט עדיף לשחרר. ואולי קצת לפנק.

אז מה אהבתי בספר? קודם כל, הרעיון לכשעצמו חמוד לאללה ומשעשע. הקונספט ברור ונגיש לילדים ואין הורה אחד שלא יזדהה עם זה. האיורים מקסימים ומוסיפים מימד ממש קומי לכל ההרפתקאה הזו, לעיתים הם מוגזמים לחלוטין והצחיקו את הזאטוט. הספר לא ארוך מידי ולא קצר מידי ומתאים לדעתי מגיל שנתיים, אולי קצת יותר (ילדים בגילאי גן).

מה לא אהבתי? בעיקר את עיניין השמות- מחמלי, מחמדי, בבת עיני ומשוש חיי- אלו לא שמות שלילדים קל להתחבר אליהם, רובם בכלל לא ידעו מה הביטויים האלה בגיל שהספר מיועד אליו. אני יודעת ששמות "רגילים" נשמעים נו…רגילים, אבל לדעתי היו מנגישים את הספר יותר. גם הבחירה ב"אישה אחת" במקום לתת שם לאמא קצת מוזרה לי. אולי בכלל המטרה הייתה לכוון לכל הנשים באשר הן? ולכל הילדים באשר הם?

לסיכום – ספר ממש חמוד, עם איורים מקסימים, מצחיק ואפילו יש טוויסט קטן בסוף, שבעיקר ההורים יבינו, אבל היי – אנחנו קוראים את הספרים האלה כל כך הרבה שכדאי שיהיה גם משהו בשבילנו לא?!

אהבתי את העובדה שהספר נוגע בהרבה נושאים ומזכיר לנו שיש מקרים שבהם אין דבר כזה "יותר מידי לפנק", ולפעמים זה כל מה שצריך. יש גם שיתוף של האחים הגדולים במציאת פתרון לבעיה ובעזרה שהם נותנים לאם במהלך כל הסאגה הזו.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

מאוד אהבתי את העטיפה. זה לא איור שנלקח מתוך הספר, אלא נראה כאילו הורכב במיוחד לצורך הכריכה. שם הספר כתוב בגדול ועל האותיות ובינהם רואים את בני המשפחה ואת הנמר הקטן. בצד ימין יש פס קטן וצר שבו יש חברבורת. זה פס ממש קטן ובדיוק במידה. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להתמודד עם עטיפה שלמה מנומרת (למרות שזה אולי חזר לאופנה…)


תגובה אחת על “נמרת / אורנה לנדאו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *