14/09/201125/09/2020 נתב"ג יואב כ"ץ הוצאה עם עובד עמודים 314 קטגוריות פרוזה מקור הוצאת עם עובד | 314 עמודים נתחיל מהשורה התחתונה – נתב"ג הוא ספר קליל ולא מזיק, למרות העיסוק ברעיון כבד לגמרי – תחיית המתים (ועל זה כמובן בהמשך). כשקיבלתי את הספר לראשונה התלהבתי מאוד מהעטיפה הפּוֹפּית משהו שלו וגם השם הצליח לקרר אותי בימים חמים אלו. כי הרי ידוע שבנתב"ג יש מזגן מקפיא והיו ימים באוגוסט שממש לא הייתי מתנגדת לבלות בטרמינל. אם לא לטוס, אז לפחות ליהנות מהמזגן… אז על מה הספר? ניצב משנה זוהר נרקיס הוא גבר – גבר ישראלי טיפוסי. כזה שמגיע לשיא המיניות שלו מלהיות מ"פ בצנחנים או מלהתראיין בטלויזיה או מלהסתכל על בחורות ולהתעסק עם בקריות הגבול בשדה התעופה. הוא לשעבר מפקד מרחב נתב"ג במשטרת ישראל ועכשיו הוא יושב במטוס בדרכו לקנדה וממלא טופס בקשת מקלט מדיני, שבו הוא בעצם נאלץ לתאר את הסיבות שהביאו אותו למצב הזה. הסיפור שאנו קוראים הוא, כביכול, אותו הטופס, מחולק לזמנים ולתאריכים. כמו שאתם בטח כבר מבינים, אותי זוהר קצת עיצבן בהתחלה. אני לא אוהבת את הטיפוסים האלה. זה לא שאני חסידה גדולה של גברים רגישים, שמשתפכים ובוכים בכל הזדמנות, אבל כאן זה קצת קיצוני לצד השני. כתוצאה מזה (ואולי זו סתם צורת הכתיבה של יואב כ"ץ, אני לא יודעת) הכתיבה הייתה לי מאוד "גברית" – הרבה קיצורים סטייל ממ"ר, בד"א, דפ"א והתייחסות לאנשים בשמות משפחה. אבל זה בסדר, כי זה מתיישב טוב עם הדמות. בנוסף, לזוהר היה בן, שנדרס למוות באיזו תאונה מטופשת והוא חושב עליו כל הזמן. לכן הוא משתדל להיות כל הזמן עסוק ולרוץ ממקום למקום, כדי לא להתמודד עם הגעגועים. ארוע בטחוני לא פשוט מתרחש בשדה התעופה, שבמהלכו נורים שני אנשים. כולם בטוחים שמדובר בארוע חבלני. ואז קורה עוד ארוע מוזר. דברים כבר לא כל כך מסתדרים לכוחות השיטור בשדה. הם לא מבינים איך אנשים מצליחים לחדור את אחת ממערכות ההגנה המאובטחות ביותר במדינה (ואולי בעולם). לאט ובזהירות צוות החקירה מתחיל להבין שהאנשים שמופיעים בכל מיני מקומות הזויים בשדה התעופה הם לא פחות ולא יותר מאשר אנשים מתים, שלא מבינים איך הגיעו לאן שהגיעו. הם זוכרים רק את היום שבו הם מתו ומאז – גורנישט. אז יש פה כמה נושאים כבדים והרי משקל – שכול של הורים, סוג של תחיית מתים, היבטים של טרור ופעילות חבלנית וכמובן פגיעה בבטחון המדינה דרך פגיעה באחד העורקים הכי מרכזיים בארץ – שדה התעופה. למרות כל אלו הספר עדיין מצליח להיות קליל, סוג של ספר טיסה (שזה קצת משעשע לכשעצמו, בהתחשב במיקום הסיפור). עושה רושם שיואב כ"ץ מתמצא מאוד בהסדרי הביטחון של שדה התעופה שלנו, מה שמטריד במקצת כי זה לא שהוא באמת שוטר לשעבר או משהו כזה… ועדיין, למרות שרציתי לא פעם ולא פעמיים להכניס לאדון זוהר נרקיס היקר (שאולי לא סתם נבחר לו כזה שם משפחה) סטירה מצלצלת, הספר תפס אותי די מהר והוא נקרא במהירות ושמר על רמת מתח סבירה פלוס. אחרי שהנוגעים בדבר מסכימים לבסוף שמדובר באנשים מתים, כי הרי זה לא נתפס ולא כולם "קונים" את ההסבר הזה בהתחלה, הם מנסים להבין מה גורם דווקא לאנשים הספציפים האלה להגיע ואיך אפשר, אם בכלל, אולי "לגרום" למתים ספציפים אחרים להגיע. יותר מזה אני לא יכולה להוסיף ולספר על מנת להימנע מספויילרים. בקיצור – חביב פלוס. דירוג הקואלית: (שלוש וחצי קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: הדבר הראשון שראיתי כשקיבלתי לידי את הספר הוא העטיפה המדהימה הזו. יש בה משהו מאוד פּוֹפּי ומודרני, משהו שחי בקצב מהיר בדיוק כמו הספר הזה, שכל כולו מתרחש בעשרים וארבע שעות בלבד. רק אחרי כמה ימים גיליתי שמי שאחראי לעטיפה הזו הוא כמובן יקיר הבלוג אמרי זרטל. הצבע הצהוב מאוד קופץ לעיניים ומושך ישר להסתכל על הספר ואפילו שדי מתבקש לשים אימג' של מטוס על ספר שקוראים לו נתב"ג, זרטל הצליח להביא אימג' מגניב ולא משעמם. גם החצים ליד שם הסופר ושם הספר, שכה מאפיינים את השילוט בשדה מוסיפים. דרך אגב, התחלתי לשים לב בספרים של עם עובד לאימג' שהם מחליטים לשים על השדרה של הספר (החלק שאותו רואים כאשר הספר עומד על המדף). המקום שם הוא מאוד מצומצם וזה תמיד מעניין לראות איזה חלק של העטיפה החליטו לחתוך ולהביא בריבוע הקטנטן הזה. כאן הורידו את המטוס והשאירו רק את השפריץ של הצבע ויש בזה משהו מגניב כשמסתכלים מהצד. ציטוטים: "לדעתי, כל ישראלי יהיה מוכן להמריא לחו"ל משביל עפר באמצע המדבר, העיקר שתהיה לו אפשרות. גם אם לא נטוס לשום מקום, האופציה לטוס היא אצלנו צורך קיומי. ההמנון הלאומי מדבר על "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו", אבל העם מרגיש חופשי רק אם יש לו תקווה לצאת מארצו". "הרגשתי כמו גרגר בשקית אורז: קטן, שקוף ולא סופרים אותי". "שוב הרגשתי חלל. בור פעור, חור בחיים. רִיק שהוא יוני. יקום חסר שאני סובב בו והוא חג סביבי, ילד רפאים משייט במרחב האווירי שלי ולא ינחת לעולם, עפיפון לא נראה קשור אלי בחוט שקוף של רגש שורף שאני לא יכול להאריך או לקצר, קצבו לי אותו, וזהו, אני אתו לכל מקום. אין לגלול ולכת הביתה. אין לשחרר מהאצבע פעם אחת ולתמיד. הגיהנום הוא לא בהכרח תופת של להבות. הגיהנום שלי הוא חוט שקוף של עפיפון". "זה יורד כמו קובץ של וירוס, ישר לתוך הנשמה, ומתקין את עצמו". שתפו את הפוסט:
[quote name="עופר D"]מעניים, נתת 4 קואלות לספר שמראש לא הייתי נוגע בו.תודה:-)[/quote] וואלה? האמת שאני יכולה להבין למה הנושא יכול להרתיע. בכל מקרה, אני נהנתי.ונתתי שלוש וחצי, לא ארבע 🙂 הגב