סאנסט פארק

טוב, פול אוסטר זה פול אוסטר. ואני אוהבת אותו. הספרים שלו תמיד זורמים לי ואפילו אם הוא בוחר להתעסק בנושאים לא פשוטים, עדיין זה נחשב ספר קליל מבחינתי. כן, אני יודעת שיש כאלה שאמרו שהספר הזה הוא אחד הגרועים (אם לא ה-) שלו, אבל אני בסך הכל נהנתי. אמנם לא נפלתי מהרגליים, אבל עובדה שסיימתי אותו בפרק זמן קצר ושנמשכתי לגלות מה קורה ומה יקרה עם ידידנו הגיבור.

מיילס הוא בן 28 ועובד ב"חיסול בתים" – בתים שנעזבו בגלל חוב או עיקול ועכשיו יש לתעד את החפצים שנשארו מאחור ולהכין את הבית למכירה מחודשת. בגן ציבורי הוא פוגש את פילאר, נערה קובנית ושאפתנית בת 17 (כיתה י"ב, כן?), כששניהם יושבים וקוראים את אותו הספר – גטסבי הגדול. היא הצעירה מבין שלוש אחיות והוריה נספו בתאונת דרכים. מיותר להגיד שהאחיות הגדולות מתפקדות על תקן הורים לפילאר ולכן ההיכרות עם גבר המבוגר ממנה ב-11 שנים לא מתקבלת בברכה במיוחד.

למיילס יש משפחה די מפורסמת – אביו הוא הבעלים של הוצאה לאור בשם "ספרי הלר" ואימו שחקנית. הם פרודים כבר המון שנים, אחרי שאימו נטשה בגיל צעיר. שבע שנים הוא לא ראה את ההורים שלו. הוא עזב את הבית אחרי שאחיו החורג (מצד אביו) נהרג, מה שקרה קצת באשמתו. מיילס לוקח את זה קשה ומחליט לאסוף את הפקלאות ולהיעלם.

עכשיו הוא חוזר לניו יורק. הוא בורח מאחותה הגדולה של פילאר, שרוצה "שוחד" כדי לא להגיש נגדו תלונה במשטרה (כיתה י"ב, זוכרים?). הוא מחליט להיעלם לחצי שנה, עד שימלאו 18 לפילאר ונוסע מפלורידה לניו יורק. הוא נענה להצעה של חבר בשם נייתן בינג לעבור לגור בסאנסט פארק, בבית שפלשו אליו כמה חברה'. לבינג יש חנות קטנטנה בשם "בית החולים לדברים מקולקלים" והוא מופיע בהרכב ג'אז. בינג היה גם סוג של מודיע עבור ההורים של מיילס. הוא שמר על קשר עם מיילס בכל השנים שלא ראה את הוריו וטרח לעדכן אותם מה קורה איתו ומה שלומו.  איתם בבית גרים – אליס ברגסטרום, דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה (ולפעמים בן זוגה ג'ייק) ואלן ברייס, אמנית רישום שמתפרנסת כמתווכת נדל"ן (שהיא קצת חולת נפש ומין).

מאוד קל להתחבר לעלילה הזו, שבנויה סביב המשבר הכלכלי בארה"ב ב-2008, אחרי אירועי הקיץ האחרון במדינתנו הקטנטונת. קשה, לפעמים קשה מאוד, להתפרנס ולשים לעצמך קורת גג ראויה מעל הראש. וזה הזכיר לי את החברה' הצעירים שהשתלטו על מבנים בתקופת ההפגנות והמחאה החברתית (שימוש בביטוי "החברה' הצעירים" גורם לי להרגיש מה-זה זקנה…). אז אנחנו לא לבד. גם בברוקלין ובניו יורק יש אנשים שסובלים מאותן בעיות ואני חושבת שזו אחת הסיבות שממש קל להתחבר לספר הזה. חוצמזה, שיש לאוסטר את היכולת הזו להעביר את החוויה הניו יורקית בצורה מושלמת. אמנם לא גרתי שם אף פעם והביקורים שלי הסתכמו בשבועיים של שהות לכל היותר, אבל יש משהו במקום הזה שמהלך (עלי לפחות) קסם. ואוסטר מצליח להעביר את כל זה עם תיאורים נפלאים של מסעדות, דיינרים, מועדונים וכו'.

הספר מחולק לכמה חלקים – "מיילס הלר", "בינג נייתן ושות'", "מוריס הלר" ו"כולם" – כל אחד ממשיך לספר את הסיפור מנקודת מבט קצת אחרת.

חברה, שקנתה את הספר לא מזמן, סיפרה לי שהמוכרת בחנות הספרים אמרה לה שהספר מצוין, אבל ששלושת העמודים האחרונים מעצבנים. לפני כתיבת שורות אלה חזרתי לקרוא את אותם שלושת העמודים המדוברים. אני לא חושבת שהם מעצבנים, אבל הם כן קצת מייאשים. אם אתם מצפים להפי-אנד זה כנראה לא ממש המקום. אולי בגלל זה לא התעצבנתי. הפי-אנד מרגיש לי קצת לא מציאותי בימים אלו…

בסך הכל, נהנתי מאוד מהספר, וזה לא צריך להיות *ספר גדול* בשביל זה. הוא העביר לי כמה לילות, נסיעות באוטובוסים ותורים בלתי נגמרים די בנעימות. במיוחד היה לי עצוב לקרוא את המלחמות שאביו של מיילס מנהל בתחום הוצאת הספרים שברשותו. תחום קשה ולא פשוט גם כאן בארץ. בעיקר לאור העידן הדיגיטלי ואולי מות המילה הכתובה שמסתמן בעתיד הלא רחוק. parameters-article


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

בקדמת העטיפה אנחנו רואים חלקים מבניינים שמאוד מאפיינים את ברוקלין (וגם חלקים מסוימים במנהטן, יש לציין), מוארים באור חם. וברקע – את גורדי השחקים של מנהטן הקרה. כעיקרון, זהו אימג' מאוד מתבקש, שכן מרבית העלילה מתרחשת בברוקלין, אבל ניו יורק תמיד שם ברקע. חוצמזה, תכלס' – אי אפשר באמת לנתק את אוסטר מניו יורק… העטיפה המקורית, אגב, שונה לגמרי. באמזון מצאתי כמה עטיפות, שאף אחת מהן לא דומה לזו הישראלית. אני תמיד תוהה מה היו השיקולים בבחירת העטיפה. לפעמים אני מסתכלת על העטיפה של הספר שבידו וחושבת שהיא ממש מתאימה לספר, ואז, כשאני רואה את העטיפה המקורית פתאום היא נראית לי הרבה יותר מתאימה ויפה וגורמת לי בבת אחת לשנות את דעתי. כאן, כל העטיפות שמצאתי ברשת לספר היו יפות ולדעתי מתאימות יותר. נכון, העטיפה הישראלית משקפת נהדר את ברוקלין, אבל פחות את העלילה עצמה. פחות את האוירה. ואת זה יש, לדעתי לפחות, בעטיפות האחרות שמצאתי.


ציטוטים:

"מוחשיות". המילה הזאת משמשת אותו הרבה כשהוא משוחח עם ידידיו על הרעיונות שלו. העולם מוחשי, הוא אומר. בני האדם מוחשיים. הם ניחנו בגופים, וכיוון שהגופים האלה מרגישים כאב וסובלים ממחלות וחווים מוות, חיי האדם לא השתנו כהוא זה מאז ראשית ימיה של האנושות. כן, גילוי האש חימם את האדם ושם קץ לתזונת הבשר הנא; הקמת גשרים אפשרה לאדם לחצות נהרות ונחלים בלי להרטיב את רגליו; המצאת המטוס אפשרה לו לדלג מעל יבשות ואוקיינוסים וליצור בכך תופעות חדשות כמו ג'ט לג וסרטי טיסה – אבל גם אם האדם שינה את העולם סביבו, הרי הוא עצמו לא השתנה. עובדות החיים הן נתון קבוע. אתה חי ואז אתה מת. אתה נולד מגוף של אישה, ואם הצלחת לשרוד את הלידה, אמך חייבת להאכיל אותך ולטפל בך כדי להבטיח שתמשיך לשרוד, וכל מה שיקרה לך מרגע לידתך ועד רגע מותך, כל רגש שיעלה בך, כל זיק של כעס, כל גל של תאווה, כל התקף של בכי, כל פרץ של צחוק, כל דבר שתרגיש אי פעם במהלך חייך כבר הורגש על ידי קודמיך, בין שאתה איש מערות או אסטרונאוט, בין שאתה חי במדבר גובי או בחוג הקוטב".

"רנזו דומה למרי-לי, שניהם אסירים של מה שהם עושים, שניהם מתרוצצים זה שנים מפרויקט אחד למשנהו, שניהם הפיקו יצירות אמנות בנות קיימא, ובכל זאת חייהם היו קשקוש אחד גדול, שניהם התגרשו פעמיים, לשניהם יש כשרון אדיר לרחמים עצמיים, שניהם אינם נגישים בעצם לאחרים – לא בדיוק כישלונות אנושיים, אבל גם לא הצלחות גדולות. נפשות פגומות. פצעים מהלכים, שפותחים את עורקיהם ומדממים בפרהסיה".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *