סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

הספר עוסק באחת הסוגיות העדינות והרגישות ביותר בזמן האחרון – פיטורים. הוא קטן וקצר, אפשר לסיים אותו בקלות בשעתיים-שלוש.
העלילנ מסופרת מפי אשתו של יוֹ, שמפוטר מעבודתו. תחילה היא חושבת שהוא צוחק עליה, ברגע שהיא מתבדה והעיניין מתחיל לשקוע, מתחילים לצוף הפחדים והמתחים.

אנטה פנט מצליחה לשים את האצבע על הנקודות הכי רגישות בזוגיות של זוג כאשר אחד לא מצליח בעבודתו ואף מפוטר.
בהתחלה יוֹ מנחם את עצמו (ואת אישתו) ש"עכשיו יהיה לי זמן לעשות את כל הדברים שאני רוצה", אבל מהר מאוד היא מוצאת אותו ישן עד מאוחר, מזניח את עצמו ובעצם לא עושה עם עצמו כלום. יושב בתוך רחמיו העצמיים, ממשיך בדיונים בינו לבין עצמו על ה"מלחמה" שהוא רוצה לנצח בה (כן, כל התיאורים בנוגע לעבודה שהייתה ולאנשים שהיו שם באים מאותו מעולם המלחמות), כועס ומריר.
ובעיקר – לא נותן לאישתו להתקרב.
הקונפליקט של האישה/המספרת נע בין אמירות בסגנון "לא נורא, העיקר שכולנו בריאים" ו"יכול היה להיות יותר גרוע" לבין הרצון לעזור לבעלה להרגיש טוב עם עצמו ושלא "יירקב" בבית. ככל שהזמן עובר הוא יותר נסגר והיא לא יודעת עוד מה לעשות על מנת להגיע אליו מבלי לעורר את כעסו.

אי אפשר שלא להשוות את הספר ל"ואז הגענו לסוף" שכתבתי עליו סקירה לא מזמן (לינק לפוסט ההוא), שם נקודת המבט היא של אלו שנשארו במשרד ו"ניצלו מין הפיטורים". דווקא שם הייתה חסרה לי הנימה האישית שיש כאן, בחצי מכמות העמודים.
הנימה האישית כאן היא כל כך נוגעת וכל כך נכונה. ההליכה בבית על קצות אצבעות על מנת לא להכעיס, הנסיונות לגרום לבן הזוג להרגיש יותר טוב עם עצמו (אחרי שבטחונו נפגע כל כך) ויחד עם זאת – לנסות ולהחזיק את עצמך בנוסף על להחזיק את כולם.

לא חשבתי שספר כל כך קטן וקצר יצליח להעביר כזה רגש – והתבדתי.
מומלץ.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

כל הסדרה של פרוזה אחרת מעוצבת אותו דבר – נייר ממוחזר חום, גודל קטן של ספר ופונט שחור – כך שאין יותר מידי מה להתייחס לעטיפה כאן…


ציטוטים:

"כשהנורא מכל קורה, כבר לא צריך לפחד ממנו סוף סוף"


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *