סונטה

אני יודעת שיש כאלה שאולי יחלקו על דעתי בעיניין הזה אבל אני רואה את הספר הזה בראש ובראשונה כסוג של ספר מסע ובמבט נוסף כספר מתח. את זה שזהו ספר מסע מאוד קל לראות, משום שמדובר כאן גם במסע פיזי וגם במסע נפשי, המסע של החיים. ומתח – כי פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר. סיימתי אותו בשלושה ימים, כשאחד מהם היה יום מרוכז שפשוט לא הנחתי אותו מידי.

אלכסנדרה סוסקין וסונטה יוצאות למסע.

אלכסנדרה היא אישה בת 55, גרושה כבר פעמיים, שסבלה מחוסר יחס מהוריה בילדותה והופלתה לרעה לעומת אחיה, שאותו היא אוהבת לכנות "מוטי צריך" – כי כך תירצו לה כל הזמן למה מוטי מקבל דברים בזמן שהיא לא. אי אפשר לקנות לה מעיל חדש כי מוטי צריך לנסוע לאנגליה כדי לשפר את האנגלית שלו… בנוסף לכל זה, הם מחליטים לשלוח אותה ל"בית יתומים" (מעין פנימייה) בגיל מאוד צעיר, מגיל שלוש ועד גיל ארבע וחצי (וגם אז הוציאו אותה לאחר התערבות של קרובי משפחה). לא הייתה לצעד הזה שום סיבה קונקרטית, ההורים שלה פשוט לא הסתדרו איתה ואולי אהבו את אחיה יותר. הוריה של אלכסנדרה נפטרו כשהייתה בת 17 והיא ניהלה מאבקים משפטיים עם אחיה, שכמובן מצא דרך לשים את ידיו על כל הירושה ולה לא נשאר דבר. היא אפילו לא ידעה שנפטרו, הוא לא טרח לספר לה בכלל… מיותר להגיד שכל זה השאיר אותה בחובות כספיים גדולים שהביאו אותה להסתבך עם אי אלו מלווים בריבית וחברים נחמדים מהעולם התחתון. יש לה שתי בנות מנישואיה הקודמים – אחת מכל בן זוג.

סונטה היא ישישה חביבה בת 74, ניצולת שואה שניצלה בזכות יופייה מהתופת של השואה ושימשה סוג של נערת שעשועים לגרמנים. מידי פעם היא מוצאת את עצמה מתאשפזת במוסד לחולי נפש בבת ים, ליד הבית, בגין אמירות דיכאוניות למיניהן.

אלכסנדרה מחליטה לקחת אפוטרופסות על סונטה ומסדרת לה לגור מולה בבניין בבת ים, בשכונה שהיא לא בדיוק רמת אביב ג'…

ביום הולדתה ה-55 של אלכסנדרה יוצאות השתיים למסע רגלי לכיוון אשדוד לעבר "חיים חדשים". באשדוד הן אמורות לעלות על סירה לבנה שתיקח אותן לאי של ניקו מורטרה ביוון. תוך כדי שהן מתקדמות במסען, שנמשך בדיוק יום אחד, אנחנו מתוודעים לנסיבות שהביאו את השתיים לצאת אל הדרך הקשה הזו ולאיזה "ברוך" אלכסנדרה הכניסה את עצמה במהלך השנים. כאן התחלתי להרגיש את המתח, השתיים צועדות בחולות בת ים, לאורך קו החוף, מתפללות לאלוהים שאף אחד לא יראה אותן, קופצות בבהלה לכל רחש קל או אורות מכונית, שמא אולי זו משטרה שבאה לחפש אותן או מיני חוקרים ובלשים ששלחו אחריהן אחד מבעליה הקודמים של אלכסנדרה. אסור להן לעצור, אסור לדבר בטלפון ואסור להן לקחת מונית – אלו ההוראות שהן קיבלו ממי שאמור לפגוש אותן באשדוד. מיותר להגיד שגם כאן מדובר במישהו מהעולם התחתון. מצד אחד – הן בורחות מהאנשים האלה ומצד שני  – נעזרות בהם.

הקצב של הספר הוא מאוד מהיר, סך הכל מדובר בעלילה שלא נמשכת יותר מ-24 שעות לערך. הפרקים קצרים ומקלים על הקריאה והכתיבה יפה מאוד לטעמי. כאמור, לא ממש יכולתי להניח את הספר מהידיים וכל הזמן רציתי לדעת מה קורה הלאה עם שתי הנשים האמיצות האלו – האם הן יגיעו לאשדוד? האם ימצאו אותן בדרך ויעצרו אותן? מי מחכה להן שם? האם אפשר לסמוך עליו בכלל? האם יצליחו להגיע לאי שאליו הן נכספות כל כך ושם תהיה להן מנוחה פיזית ונפשית סוף סוף, אחרי כל נפתולי החיים? תקראו ותגלו. אני אהבתי מאוד.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אני לא מאמינה שהגיע היום הזה אבל פעם ראשונה שאני לא ממש אוהבת עטיפה שיקירי, מר אמרי זרטל עיצב. אנו רואים ציור של שתי נשים יושבות על שפת נהר (או ים או משהו כזה, זה לא ברור), הן יושבות עם הגב אלינו כאשר אחת מהן מוסתרת על ידי שמשייה. לא מדבר אלי ב-כ-ל-ל. מבחינתי זה לא מצליח להעביר שום דבר מהספר או מהקצב שלו. חוץ מהעניין שהעלילה מדברת על שתי נשים וכאן בציור אנחנו רואים שתי נשים – אני לא מצליחה לראות שום דבר אחר מעבר לזה.

עוד דבר שהפריע לי בעטיפה הוא דווקא המשפט הראשון של הטקסט בכריכה האחורית – "בנוף המגובב, הממוחזר עד לזרא, של הסיפורת הישראלית העכשווית, חולף סונטה, הרומן החדש של לילי פרי, כמו רכבת לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע" – אלו הם מילותיו של דן מירון, שכתב את הטקסט לכריכה האחורית. כל המשפט הזה (וכל הקטע שמתוכו נלקח למען האמת) פשוט פלצני שאין לתאר באופן כללי והמשפט שמציג את כל הספרות הישראלית כממוחזרת הוא פשוט מתנשא ולא לעניין. יש כמה סופרים ישראלים מצוינים וחלקם, מה לעשות, טובים גם יותר מלילי פרי. לטעמי זה מוריד מערך הספר ואם הייתי מרימה אותו ליד בחנות ספרים, המשפט הזה היה מצליח להרתיע אותי וגורם לי להוריד אותו חזרה למדף. קטונתי, אבל אני הייתי מציעה להוריד אותו בהוצאה הבאה.


ציטוטים:

"יש משהו נכון בפחד, הוא יכול לשמור על גבולות של טעם סביר בכל מה שקשור לאמירות ולמעשים מלוכלכים".

"רק משפחה ויקירים יכולים להיות באמת זרים זה לזה, אמרתי לסונטה כשדחפתי לתרמיל כמה תמונות של רומי ונאיה. כל האנשים האחרים יכולים להיות חברים ממש קרובים בשעה אחת של נסיעה באוטובוס או ברכבת".

נסיעה באוטובוס או ברכבת".

"האש בתוכי היא כבר שיר שצריך לפרסם אותו ברדיו, והצער הוא פזמון מעופף שיכול לעורר תשוקות, מזכיר אהבות יפות שלא היו ולא נבראו מעולם".

"עדיף סוף אחד רע מאשר רע בלי סוף".

"חשבתי, אין סוף אמיתי בחיים שלנו חוץ מקבורה. אפשר להסתובב על הגריל הזה של החיים, להישרף כל יום ולצאת עם תקוות חדשות, כאילו אין עוד גרילרים שמחכים לצלות כל נפש פועמת".

**הספר התקבל לסקירה מתפוז**


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *