26/11/201120/09/2020 סטונר ג'ון ויליאמס תרגום שרון פרמינגר הוצאה ידיעות ספרים עמודים 294 קטגוריות פרוזה תרגום סטונר הוא ספר שניגשתי אליו אך ורק כי שמעתי עליו ביקורות טובות. משהו בו לא משך אותי יותר מידי, לא יודעת למה. הציור על העטיפה יפה, אבל יבש משהו, גם התקציר בגב הכריכה היה נשמע נחמד אבל לא יותר מזה – לא משהו שיגרום לו להידחף בתור לפני ספרים אחרים, שנראים אקזוטיים הרבה יותר. אבל, כאמור, שמעתי הרבה דברים טובים והחלטתי לבדוק על מה ולמה המהומה. בשורה התחתונה – אני מאוד שמחה שזה קרה. זה ספר טוב ונהניתי ממנו ועכשיו אני צריכה לנסות להסביר לכם למה אהבתי אותו בכלל כי למען האמת, אין לי מושג… הגיבור שלנו הוא ויליאם סטונר, בן למשפחה חקלאית בעלת משק. הוריו הם אנשים קשיי יום ואפשר להגיד שהוא גדל באמצע כלום. הוריו מחליטים לשלוח אותו לאוניברסיטת קולומביה על מנת שילמד חקלאות ויוכל לתרום כך למשק על ידי הבאת חידושים בתחום. במהלך הלימודים סטונר מתוודע לספרות ומבין שזו אהבתו האמיתית. הוא מסיים את הלימודים ונשאר באוניברסיטה כמרצה. באחד האירועים של הסגל הוא פוגש את אדית, בחורה קרה בלשון המעטה, אך הוא מעוניין בה ובסופו של דבר הם מתחתנים. מערכת היחסים שלהם יבשה ורחוקה מלהיות טובה. נולדת להם ילדה, אבל גם בחינוך שלה רואים את הפערים שבין סטונר לאישתו. מבחינתו סטונר הוא סוג של אנטי גיבור. אין בו שום תכונה שעושה אותו מיוחד. גם לא ממש ברור אם החיים שלו הם הצלחה או כישלון. כעיקרון הוא השיג מה שהוא רצה בחיים – ללמוד וללמד את המקצוע שהוא אוהב, להתחתן עם האישה שהוא אוהב ולהביא לעולם ילדה – אבל הכל קצת עקום. העבודה זה לא בדיוק מה שהוא תכנן והנישואים הם לא בדיוק מה שהוא תכנן ועד שכבר הוא בנה מערכת טובה עם הבת שלו, אישתו באה עם הגחמות שלה ומחליטה לשנות סדרי עולם. הסיפור נפרש על פני הרבה שנים ועל פניו לא קורה בו הרבה, המלחמות השונות מתחילות ומסתיימות ברקע והזמן חולף לו וסטונר קצת אדיש לכל זה. ועדיין – משהו משך אותי לקרוא עוד ועוד. יש משהו מעורר אמפתיה בסטונר עצמו וכל הזמן רק רציתי לחבק אותו ולודא שיהיה לו טוב. אפילו שאין כאן טלטלות רציניות בעלילה ולפעמים היא אפילו צפויה, משהו צבט לי את הלב כל הזמן. מצאתי את עצמי כועסת איתו, מתוסכלת איתו, לפעמים אפילו הרבה יותר ממנו. לפעמים רציתי לטלטל אותו מהאדישות הזו שהוא שרוי בה. זה קטע שהספר הזה נכתב לפני כל כך הרבה זמן (יצא לראשונה ב-1965) ורק עכשיו זוכה לעדנה מחודשת. אבל זה הזכיר לי את ההתנהלות של סטונר עצמו – שאולי לא דוחף את עצמו מספיק קדימה ורק אחרי שהוא כבר לא נמצא מרגישים בחסרונו ומעריכים את מה שהיה. הספר כתוב נהדר, אפשר להגיד שהשפה עצמה הרבה יותר עשירה מהעלילה והיא זו שתופסת את הקורא וגורמת לו להמשיך לקרוא על אף העלילה הכמעט אגבית. אני ממליצה על הספר, אהבתי אותו מאוד אבל אני פשוט לא יודעת למה… כנראה שהפעם פשוט תצטרכו לסמוך עלי 🙂 דירוג הקואלית: (ארבע קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: הציור על העטיפה הוא פרט מתוך Thomas Eakins, The Thinker (1900). הציור עצמו מאוד יפה וכמה פחות או יותר דמיינתי את סטונר עצמו. בסך הכל מדובר בעטיפה די סולידית ויבשה, שתואמת להפליא את דמותו של סטונר ובכלל, את כל העיניין של דמות אגבית עם עלילה אגבית – אז יש לנו גם עטיפה אגבית. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם ורוצו לקרוא. ציטוטים: "בזמן שעבד על החדר שאט אט לבש צורה, הבין שבמשך שנים רבות, אף שלא היה מודע לכך, הייתה אי – שם בתוכו תמונה חתומה, כמו סוד נכלם – לכאורה תמונת מקום, אך בעצם תמונת עצמו. לפיכך כשעבד על חדר העבודה שלו ניסה למעשה להגדיר את עצמו. כששייף את הלוחות הישנים לכוננית וראה איך חספוס פני השטח נעלם והשכבה האכולה האפורה מתקלפת עד העץ הבסיסי ולבסוף עד הטוהר העשיר של המארג והמרקם – כששיפץ את הרהיטים וסידר אותם בחדרו, למעשה עיצב אט אט את עצמו, החדיר מעין סדר בעצמו והפך את עצמו לאפשרי". "בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו; שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף\ ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר". "בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר מזל יכול למצוא את דרכו אליו; של דת כוזבת, שיש להביט בו באי אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב". "הוא התמסר בתשוקה, בדרכים שונות ומשונות, לכל רגע ורגע בחייו, ואולי עשה זאת באופן שלם ביותר דווקא כשלא היה מודע לכך שהוא עושה זאת. לא הייתה זו תשוקה רוחנית וגם לא תשוקת בשרים; אלא כוח שכלל את שניהם, כאילו אינם אלא החומר של האהבה – היסוד המסוים שממנה קורצה. כוח שאמר בפשטות, לאישה או לשיר: תראו! אני חי". שתפו את הפוסט:
הוא באמת נראה ספר מזמין (מסגנון הכתיבה) מצד אחד ומצד שני מרתיע…לא יודעת למה.. (עוד לא קראתי אותו אבל סה"כ יש עליו ביקורות חיוביות מצד הקוראים.) הגב
ביקורת מעניינת ומחכימה. התחברתי מאוד.כמו כן, אני מאוד אוהבת את העיצוב החמים והמזמין של הבלוג שלך. גם אסתטי, באופן רטרואי שכזה, וגם משתלב יפה עם התוכן. הגב
[quote name="חוטהשני"]הוא באמת נראה ספר מזמין (מסגנון הכתיבה) מצד אחד ומצד שני מרתיע…לא יודעת למה.. (עוד לא קראתי אותו אבל סה"כ יש עליו ביקורות חיוביות מצד הקוראים.)[/quote]למה מרתיע? בגלל התוכן?אני אשמח לשמוע את דעתך 🙂 הגב
[quote name="שירלי"]ביקורת מעניינת ומחכימה. התחברתי מאוד.כמו כן, אני מאוד אוהבת את העיצוב החמים והמזמין של הבלוג שלך. גם אסתטי, באופן רטרואי שכזה, וגם משתלב יפה עם התוכן.[/quote]תודה רבה!!חג שמח! הגב
ספר נפלא, פשוט ככה. סטונר הוא דמות מכמירה ונוגעת ללב. הוא איש לא שמח משום שהחיים לא האירו לו וההשלמה שלו עם הכל מקוממת. הוא דמות שרציתי לחבק גם בגלל העצב התמידי שלו וגם כי הוא מבין הכל כ"כ לעומק. ומתוך ההבנה הזו באה ההשלמה שלו עם הכל, עם החיים וגם עם המוות. הגב