05/07/201312/09/2020 עאידה סמי מיכאל הוצאה כנרת זמורה דביר עמודים 271 קטגוריות פרוזה מקור הספר התקבל ונקרא בפורמט דיגיטלי, שקיבלתי באדיבות רבה ממנדלי מוכר ספרים ברשת, שלאחרונה הוסיפו שני ספרים של סמי מיכאל (אעידה ויונים בטרפלגר) להיצע הספרים הדיגיטליים שלהם (אגב, יצחק בן נר עומד לפרסם אצלם ורק בפורמט דיגיטלי ספר חדש ממש בקרוב) . אי לכך הסקירה שלי היום תהיה מורכבת משני פרמטרים – האחד יהיה הספר עצמו והעלילה כמובן והשני יהיה עצם החוויה שלי מהקריאה הדיגיטלית, שזו לי הפעם הראשונה. הגיבור שלנו הוא זכי דאלי, יהודי מזדקן שנולד וגר בבגדד, עירק. התקופה היא בין שתי מלחמות המפרץ ובגדד רחוקה מאיך שזכי הכיר אותה בילדותו. רוב משפחתו כבר התפזרה בתפוצות, חלקם בארה"ב ובאנגליה וחלקם בישראל (רמת גן, איך לא?). זכי החליט להישאר בעיר למרות שהאווירה בה לא נעימה, במיוחד כלפי יהודים ויש לו איזו פנטזיה לא ברורה להיות "היהודי האחרון שיישאר בבגדד". בינתיים הולך לו לא רע. יש לו עבודה נחשקת כעיתונאי ותכנית טלוויזיה שמתארת את נופיה וחופיה היפים של עירק, בזמן שבעצם מתחוללות בה זוועות. בנוסף, יש לו חבר טוב בשם נזאר אל-סייד שעם השנים הפך לבכיר בשירותי הביטחון של סדאם חוסיין וזכי זוכה, בין היתר, להגנה בזכות החברות הזו. השניים מכירים כבר הרבה שנים ומבלים לא מעט יחד. חברות די מוזרה בהתחשב ביחס שהיהודים "זוכים" לו באותה תקופה מהממשל. יום אחד, אחרי לילה סוער בחברת נזאר ועוד כמה נשים שנשכרו לטובת העניין, זכי נדהם לגלות כי על סף דלתו מוטלת חצי-גווייה של בחורה. "חצי גווייה" מפני שהיא לא לגמרי מתה, אבל די ברור שהיא גם לא בדיוק "חיה" במונחים רפואיים. זכי מכניס אותה לביתו ובעזרתו של גיסו מטפל בה ובודק אותה. הם מגלים שמדובר בפליטה כורדית שעברה עינויים נוראיים. היא אילמת ולא תורמת שום מידע בנוגע אליה. רחמיו של זכי נכמרים על הציפור הפצועה והוא מחליט להשאיר אותה בביתו עד שתתחזק. הדבר מכניס את זכי לדילמה, שכן להחזיק בפליטה כורדית בבית ולא לדווח לרשויות (או לצורך העניין – לנזאר חברו הטוב) הוא בגדר עבירה לכל דבר. הספר כולו מתעסק במערכת היחסים המורכבת שנרקמת בין אותה פליטה, שזכי מעניק לה את השם עאידה (על שם הנסיכה האתיופית באופרה של ורדי), לבין זכי, על רקע אירועי התקופה בעירק. בנוסף לכל זה, לזכי שכנה בשם סמאיה שעושה לו את המוות, שיעית שגדלה אתו, בית לצד בית, ועל כן הוא זוכר לה חסד נעורים. היא אישה מבוגרת ורטנונית שלא מפסיקה לדחוף את אפה שלא לצורך, ולשנוא בגלוי את חברותו של זכי עם "השטן" (נזאר), למרות שחסו על חייה בדיוק מהסיבה הזו. היא מכניסה את זכי לתסבוכת מסוימת, שגורמת לו לשקול מחדש את כל החברות הזו. זכי מרחם עליה שכן בעלה ואחיו חוסלו ע"י המשטר, גם בנה ובתה ההרה ולבסוף נעלמו שני בניה הנותרים למרות שחיסולם לא הוכרז רשמית. הספר מקסים. אני לא מבינה איך לא קראתי אותו עד עכשיו. הייתי במתח לכל אורכו של הספר והרגשתי לרגע כאילו אני שם, בבגדד, בביתו הגדול והמרווח של זכי. מערכת היחסים הנרקמת בין זכי לבין עאידה, שנראית בכלל בלתי אפשרית בהתחלה, פשוט מהפנטת ומרגשת. לאט ובזהירות כל אחד מהם מוצא את מקומו. היא הופכת לאשת סודו, מבשלת לו את ארוחותיו והופכת לחלק בלתי נפרד מהבית. יש בספר הרבה מכל סוג של רגש – שמחה, עצב, חמלה, שנאה, טינה, כעס ומה לא. מומלץ בחום למי שעדיין לא קרא. ועכשיו לחוויה הדיגיטלית – קיבלתי פורמט שיתאים לאיי פד שהשאלתי מההורים שלי (כן כן, להורים שלי יש איי פד ולי לא!). לכל העיניין הזה היו כמובן פלוסים ומינוסים. מבחינת הדברים הטובים – אני, אישית, מסמנת לי כל מיני מקומות שבהם אני רוצה להעתיק ציטוטים או קטע שחשוב לי עבור הסקירה, אז בפורמט הדיגיטלי זה היה מאוד נוח. פשוט לוחצים לחיצה ארוכה ומסמנים מה שרוצים (רצוי כל פעם בצבע אחר, שיהיה נחמד בעיניים) ויש גם אפשרות לעשות "סימניה" וכך אני יכולה לחזור ספציפית לעמוד שהיה חשוב לי לזכור בו משהו או לסמן. מעבר לכך, מה לעשות? אפל זו חברה סקסית והעיצוב ממש נחמד. יש צורך להוריד אפליקציה בשם iBook, שיש לה גרפיקה חמודה – רואים מעין סיפרייה עם מדפים וברגע שמתקינים את הספרים הדיגיטלים, הם פשוט מופיעים להם על המדפים בכריכותיהם. אפשר כמובן לדפדף קדימה ואחורה, לקבוע את בהירות המסך והקונטרסט וערכות צבעים שונות לפי מה שנוח לי בעיניים (אפשר למשל לקרוא על דף שחור עם כיתוב לבן ואז אפשר לקרוא בחושך במיטה בלי להפריע לאף אחד. ניסיתי – זה עובד!). בכל רגע נתון כתוב למטה עוד כמה דפים נשארו לפרק הספציפי שאני קוראת וכמה קראתי כבר מתוך הספר. כמובן שיש כאן גם חיסכון כספי, חסכון במקום בבית ועל הדרך הצלת כמה יערות. בקיצור – נחמד מאוד. צעצוע חביב. אז מה החסרונות? קודם כל לא נראה לי שאיי פד זה המכשיר האולטימטיבי לקרוא בו ספרים. בניגוד למכשירים אלקטרוניים שהם יעודיים לקריאת ספרים כדוגמת ה"קינדל", לאיי פד יש מסך מואר. וזה, לא יעזור בית דין, גורם בסופו של דבר לעיניים לשרוף לאחר קריאה ממושכת. וזה לא באמת משנה אם מורידים את הקונטרסט או משנים את הצבעים. כל חצי שעה הייתי צריכה לעשות הפסקה ולשפשף את העיניים. בנוסף האיי פד גם כבד. הוא שוקל יותר מספר ממוצע ולא נוח לסחוב אותו בתיק. לא אהבתי את העובדה הדי פשוטה שלא רואים את כריכת הספר בגדול, אלא רק על "מדף הסיפרייה" באפליקציה. אני אוהבת להתעמק בעטיפות הספרים שאני קוראת וכאן הייתי צריכה ללכת להסתכל אצל ידידי Google (ואולי פיספסתי משהו באפליקציה?!). כמובן שבנוסף לכל אלו צריך לשים לב לסוללה, שלא תיגמר לכם פתאום באמצע איזה פרק. סך הכל די נהנתי מהקריאה, יש בזה משהו נוח. אני בטוחה שעם המכשיר המתאים אני אפילו אהנה יותר. נכון, העיצוב נחמד, אבל הייתי מעדיפה מכשיר קטן יותר, קל יותר ועם טכנולוגיה כזו שממש נראית כמו ספר ולכן לא שורפת בעיניים. אני מודה שקשה לי עדיין לזנוח את הספרים, יש משהו בהפיכת הדפים, ברעש שהם עושים ואפילו בריח שלהם, שעדיין קשה לי לוותר עליו. המחשבה שאת הסיפרייה המכובדת שלי יחליף מכשיר קטן וקומפקטי עדיין רחוקה ממני. וגם לא ממש ברור לי מה אני אעשה עם כל המקום הזה שיתפנה… דירוג הקואלית: (חמש קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: חווית העטיפה קצת נפגעה מבחינתי בגלל העניין הדיגיטלי. בדרך כלל, כשאני קוראת ספר, אני נפגשת עם העטיפה בכל פעם שאני לוקחת לידי את הספר וממשיכה לקרוא. אני משתדלת להתעכב דקה או שתיים על העטיפה בכל קריאה כדי לראות אם פספסתי משהו או אם התחושה שלי לגביה השתנתה במהלך הקריאה. פה זה לא קרה לי, פשוט כי לא ראיתי את הכריכה בבואי להמשיך לקרוא. ראיתי את העטיפה פעם אחת, כשחיפשתי אותה ברשת ובסופו של הספר, כשהתיישבתי לכתוב סקירה זו. בכל אופן, באימג' שעל העטיפה אנו רואים קיר בצבע טורקיז, שמאפיין מאוד בתים מזרחיים, מעוטר במה שנראה כמו חורי ירי, מה שמאפיין מאוד חלק מהבתים בבגדד באותה תקופה. אני בטוחה, אגב, שלא מדובר בביתו של זכי דאלי, שמתואר כבית גדול, מפואר ומוקפד. בנוסף, יש תמונות שתלויות על הקיר בערבוביה, בחלקן רואים זוג ילדים מתחבקים ומתנשקים, בשתיים אחרות חיילים ובעליונה מכולם, שהיא היחידה במסגרת ונושאת סוג של עיטור – סאדאם חוסיין בצעירותו. כמה הולם. בתחתית האימג' יש שורה של כיסאות קטנים, כמו כיסאות גן או בית ספר מעץ ועליהן עומדת ילדה קטנה בגבה אלינו ומביטה אל התמונות. לא ברור אם היא מסתכלת על תמונות הילדים או דווקא על תמונתו של סדאם. לרגליה כפכפים מרופטים ובכלל כל הבית הזה, או מה שזה לא יהיה נראה דל ועני. האמת שאני לא כל כך יודעת איזה בית בדיוק העטיפה הזו אמורה לייצג, אבל זה פשוט עובד מבחינתי. זה מעביר את האווירה של התקופה – העוני, הפחד מירי הכדורים, הפחד מין הממשל, שתמונתו מעוטרת אולי אפילו יותר מבני הבית וילדיהם. שוב, קשה לי לנתח עד הסוף את כוונת המשורר בעטיפה זו, אבל היא פשוט עובדת – בגוונים, בחום שלה, בשקט שלה (שיש בו גם המון רעש) ובתחושות שהיא מעבירה. ציטוטים: "ושם" הטה מאהר את מבטו מערבה, וזכי הבין מיד כי הוא רומז לישראל, "ושם זורעים הסקאדים של המנהיג הרס גדול, אה! אלה שיש להם טלוויזיות על סוללות קולטים את אל ג'זירה. רואים את האמבולנסים בישראל ושומעים את הסירנות. מספרים שהטילים שלנו נופלים בעיקר על עיר שרוב התושבים שלה הם יהודים ממוצא עיראקי…" "לימים יזכיר סופר המסעות הסקוטי ויליאם דאלרימפל בספרו "עיר הג'ינים" את הפרט המפתיע והפיקנטי: בית החולים הנושן בבגדאד החזיק בתזמורת משלו כדי להחיש את החלמת החולים הבאים בשעריו". "אני לא יודע בשביל מה צריכים את הזיקנה. לפעמים אני מקנא באלה שחוטפים כדור בזמן, או מתים מדום לב בשינה, וככה צוללים להם לבלי שוב". "איך אמר המשורר כשהודיעו לו במשתה שאביו נרצח?" "היום היין ומחר הבעיה," השיב זכי בעצב "אדם מעריך את מידת נדודיו, אמר פעם זכי לנזאר, על פי הזמן והמרחק שעשה מביתו. ככל שהוא מרחיק יותר הוא נעשה תלוש יותר והופך לציפור נוד, שבכל עת תתמלא געגועים לקן שממנו המריאה. יש משהו בביטוח "ריח הבית", אמר לו זכי, הוא תמיד מזמין, תמיד מרגש, כמו אהבה ראשונה שאלף צעיפים לא יעמעמו את זוהר יופייה. האנגלי אמר "home sweet home", היהודי מציין "אין כמו הבית" והערבי קובע "ביתי ולא ארמון המלך". יש אנשים שנולדו וגדלו באותו בית מוכר וישן שבו נולדו הוריהם ואף סביהם. אפשר שהקירות כבר מתקלפים, הגג רוטט מזיקנה והרצפה מצולקת ומטולאת, אך הוא אהוב, הבית הזה, כמו אימא בקמטי זקנתה. בין כתליו של בית שכזה מהדהדים קולות הדור הקודם. סימפוניה של דורות היא בעצם המולדת השורשית. כמה מזעזע לראות בית שנהרס כעונש. לא רק שאון קריסת קירות מהדהד באוויר. באתר ההרס נקטלים זיכרונות של אהבה, של אימהות, של ילדות, של צחוק ובכי ראשונים, של יניקת הטיפה הראשונה של חלב החיים, של עולם שהיה שמור בזיכרוננו והיה יסוד קיומנו". "אפשר שהמולדת הממשית היקרה מכל היא האישה שאתה אוהב". שתפו את הפוסט:
היי יקירתימה שלומך..?סקירה נהדרת במיוחד לאור העובדה ששיתפת לגבי חווית הקריאה כספר דיגיטלי. קראתי שני ספרים בפורמט דיגיטלי אך במחשב ואני מודה שלא כ"כ ניהנתי.. אני שעות על המחשב וקוראת המון אך ספרים? לא ממש מתחברת שמחה שניהנת מהספר והתגעגעתי לבלוג, הרבה זמן לא פירסמת 🙂 הגב
לא קראתי עדיין בפורמט דיגיטלי. אני מניח שמתישהו אכנס גם אני לעניין, אבל קודם אסיים את המאות שמחכים לי על המדף.לגבי מיכאל – מוזר לי לקרוא אותו. במיוחד לאור ההיכרות האישית איתו, שהשאירה אצלי טעם לא נעים כ"כ. תודה על ההמלצה 🙂 הגב
אבל שבת זוגו בעצם חברתו לחיים אילמת, זה לא חזונו של הגבר הנאור שהיא תיאלם דום? לדעתי חלק מהקריאה זה גם משמעויות שלא כתובות בגלוי. הגב