ערפל

המילים מודרניזם ופוסט-מודרניזם קפצו לי לעין מהכריכה האחורית וישר גרמו לי רתיעה מסוימת. במצב אחר, למשל אם הייתי בחנות ספרים, הייתי מניחה חזרה את הספר במקום ועוברת הלאה. מזל גדול שאני צריכה לכתוב סקירות לפעמים (רק לפעמים) וככה יוצא לי להתוודא לספרים כאלה, שסיכוי גדול שלא הייתי קוראת אותם אחרת. אני לא אוהבת שמפוצצים עם מילים גדולות על הכריכה, גם כי לא תמיד יש לי מושג על מה הם מדברים בכלל וגם כי זה מכניס אלמנט קצת פלצני לכל העסק… בכל אופן, למי שלא הבין – מאוד מאוד אהבתי את הספר.

הופתעתי. איזה ספר חמוד, קליל ומצחיק.

אאוגוסטו (את כל השמות בספר כמעט בלתי אפשרי לבטא אם אתה לא ספרדי) הוא בן עשירים משועמם, הוא לא עובד ובעיקר מתעסק בשאלות קיומיות נוסח המלט. הוא מתאהב באאוחניה, מורה יפייפיה לפסנתר. באותו רגע חייו מקבלים משמעות אחרת, והוא יוצא מין הערפל שחי בו רוב חייו, לטענתו. הוא מגלה את החיים, הטעמים, מוצא לעצמו חבר נפש – אורפאו הכלב ובעיקר מוקסם מנשים בכל מקום אשר הוא הולך. הוא מחזר אחרי אאוחניה וכל העיניין מסתבך, כשבסופו של דבר אף מוצא את עצמו גיבורנו בפתח משרדו של המחבר, מיגל דה אונמונו (אל דאגה – זה לא ספוילר, זה כתוב גם על הכריכה), על מנת להתייעץ איתו האם להתאבד.

ערפל יצא לאור לראשונה בשנת 1914 ועל כך מעידה השפה – אפשר להגיד "שפה גבוהה", תיאטרלית מאוד ודרמטית. לי זה היה בהתחלה משעשע, אבל ברגע שמתרגלים זה מקסים למדי. זהו ספר ציני ומשעשע, על בחור מאוהב קשות, שלא מפסיק לשאול את עצמו שאלות נוסח "האם אני באמת מאוהב? האם אני קיים? אם אני מאוהב זה אומר שאני קיים?" ועוד כאלה, זה אולי נשמע מתיש וטרחני אבל אני מאוד נהנתי. סך הכל, הספר לא ארוך והפרקים קצרים. ספר קליל, מצחיק ומלא באנקדוטות.

לספר מקדים מבוא מאת ויקטור גוטי, שהוא בעצם חבר של הגיבור, אאוגוסטו, ומיד אחר כך אחרית מבוא מאת המחבר עצמו שבה הוא "מגיב" למה שנכתב במבוא על ידי ויקטור גוטי. רק אחר כך מתחיל הפרק הראשון. זה כבר מעיד על הספר – אני זוכרת ששאלתי את עצמי "רגע, מה קורה כאן?" מה פתאום חבר של דמות דמיונית כותב את המבוא ומה פתאום מיגל דה אונמונו מגיב לו בכלל?", אז יוצא שכבר מתחילת הספר ברור שיש כאן דיון בין הסופר לבין הדמויות שהוא עצמו יוצר – וזה מעניין. זה אותו "מודרניזם ספרדי" שכתוב בשבחו על הכריכה.

מומלץ.

הספר באתר ההוצאה 


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה לדעתי. לא איזה WOW מיוחד אבל מעבירה את הרוח הכללית של הספר. אנו רואים כלב, אופראו לצורך העיניין, יושב ומביט בדמות קבורה בערפל, כאשר הרגליים למעלה. הערפל חוזר על עצמו די הרבה במהלך הספר, תמיד כמשהו שלילי, שהגיבור יוצר ממנו בעזרת האהבה וכמובן בעזרת חברו הטוב – הכלב.


ציטוטים:

"הם רוצים אמנם לצחוק, אבל רק כדי להקל על העיכול או לשכך את הייסורים, לא כדי להקיא מה שבלעו ועלול לא להתעכל, ובוודאי ובוושאי לא כדי לעכל את הייסורים."

"…משמעותם של החיים והתבל נראית בצלילות רבה יותר על בטן ריקה מממתקים וממעדנים מיותרים".

"שמעתי אותו אומר שמבין שלוש המידות הרעות של השלישייה הקלאסית – נשים, הימורים ויין – שתי הראשונות מחריבות את הדעת יותר מין השלישית".

"…הפילוסופיה היא בחלקה הארי סרסרות, והסרסרות פילוסופיה גם היא". (כל הנ"ל מתוך המבוא של ויקטור גוטי)

"כידוע לקוראי, הרופאים מתלבטים תדיר בסוגיה אם להניח לחולה למות מחשש שיהרגו אותו, או להרוג אותו מחשש שמא ימות להם" (מתוך אחרית המבוא)

"אין אומנות זיכרון טובה מפנקס כיס. כבר אמר זאת דון לאומסיו הבלתי נשכח: אל תכניסו לראש מה שנכנס לכיס! ויש להוסיף ולהשלים את דבריו: אל תכניסו לכיס מה שנכנס לראש!"

"האהבה קודמת להיכרות, והאחרונה הורגת את הראשונה".

"כאשר הופיע אאוגוסטו בדלת ביתו, הוא הושיט את זרועו הימנית, כמו פרושה כלפי מטה, נשא עיניו לשמים ועמד לרגע במקומו, כמו פסל חגיגי. לא היה זה כדי להשתלט על העולם החיצון, אלא כדי לבדוק אם יורד גשם. וכשחש בגב ידו את רעננותו של הטיפטוף הדקיק, קימט את מצחו. לא הגשם הפריע לו, אלא הצורך לפתוח את המטרייה. מה נאה, מה צנומה המטרייה כשהיא מקופלת בנרתיקה! מטרייה סגורה הריהי נאה ממש כשם שמטרייה פתוחה היא מכוערת. "זה איום ונורא שצריך להשתמש בחפצים," חשב לו אאוגוסטו,"שמוכרחים לעשות בהם שימוש. השימוש עושה שמות ביופי ואף מחסל אותו. תכליתם האצילית ביותר של הדברים היא להיות מושא להתבוננות. מה יפה התפוז לפני שהוא נאכל! מצב זה ישתנה בשמים, כאשר כל מלאכתנו תצטמצם, או ליתר דיוק תתרחב, לכדי התבוננות באלוהים ובכל אשר בו. אבל כאן, בחיינו העלובים, איננו חושבים אלא כיצד להשתמש באלוהים; אנו מתיימרים לפתוח אותו כמו מטרייה, כדי שיגן עלינו מכל מיני צרות".

"איזה צורך יש שיתקיימו אלוהים או העולם או כל דבר אחר? וכי מדוע יתקיים דבר כלשהו בכלל? האין אתה סבור שהרעיון של הצורך אינו אלא הצורה העילאית שלובשת המקריות בדעתנו-אנו?"

"הגיעה אאוחניה, הפסנתרנית, טלטלה אותך כהוגן ובחשה בעיניה את השלולית שהאהבה שלך התנמנמה במים שלה. וכיוון שהאהבה התעוררה, נבטה וצמחה ממנה, היא גדלה עד כדי כך שעכשיו היא מתפשטת לכל עבר. כשאדם כמוך מתאהב באמת באישה, הוא מתאהב באותה הזדמנות גם בשאר הנשים".

"החיים מלמדים הרבה, והמוות עוד יותר; שניהם מלמדים הרבה, הרבה יותר מין המדע".

"…האשליה, התקווה, מולידה את האכזבה, את הזיכרון, ואילו האכזבה, הזיכרון, מולידה מצידה את האשליה, את התקווה".

"קרוב לודאי שהאהבה איננה נוצרת אלא אם הקינאה; הקינאה היא החושפת את האהבה בפנינו".

"(לנסוע) לפריז עם אישה? זה כמו לנסוע לסקוטלנד עם דג בקלה!".

"גברים העומדים בדיבורם קודם כל אומרים משהו, אחר כל חושבים על מה שאמרו, ורק בסוף מוציאים אותו לפועל, בין שהדבר נראה להם טוב או רע לאחר שהגו בו; גברים העומדים בדיבורם אינם מתקנים את עצמם ואינם חוזרים בהם ממה שאמרו".

"כל מה שנדמה לרווח במרחב, אינו אלא הפסד בעומק".

"גאונות היא משרה גרועה".

"הניסוי הפסיכולוגי היחיד לחקר האישה הוא הנישואים"

"אל תיתן אף פעם אמון בכירורג שלא כרת מימיו אחד מאיבריו, וסמוך רק על פסיכיאטר שהוא מטורף בעצמו".

תגובה אחת על “ערפל / מיגל דה אונמונו

  1. מדהים. קרה לי בחנות בדיוק מה שתיארת
    אכן נרתעתי מהתקציר בכריכה האחורית והשארתי אותו בחנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *