15/09/201604/09/2020 פיורלה ענת משיח הוצאה עם עובד עמודים 262 קטגוריות פרוזה מקור רצה הגורל ולאחרונה אני בוחרת לקרוא ספרים ממש טובים. או שפשוט שולחים לי ספרים טובים. או שאני בוחרת נכון מה לקרוא. או שפשוט התרככתי. זה בהחלט יכול להיות, זה קורה לי בדרך כלל בחודש שקודם ליומולדת… איכשהו גם יוצא שהרבה ספרים שקראתי לאחרונה מסופרים מפי גיבור שמרגיש "שונה" באיזשהו אופן (כמו למשל בקובץ הסיפורים "המקום הכי טוב בעולם" שכתבת עליו לא מזמן). ההרגשה הזו, של להיות שונה, זה משהו שאני מאוד מזדהה איתו ותמיד מוצאת את עצמי מתחברת ל"אנדר-דוגים", גם בחיים וגם בספרות. יש איזו תחושה שתמיד נעשה להם עוול. פיורלה היא בת למשפחת עולים. לא מצוין במדויק מאיפה עלו, אבל אני מניחה שזה מאחת ממדינות צפון אפריקה. היא הראשונה שנולדה בארץ ותולים בה הרבה תקוות. יש לה "חוש למילים" והיא דוברת עברית הכי טוב במשפחה ואפילו קצת מתביישת כשסבתא שלה ואמא שלה מדברות ערבית כשהן מסתובבות איתה ברחוב. לפיורלה, או פשוט פיורי כפי שהיא מכונה בפי המשפחה, אין חברות. היא נורא רוצה, אבל הילדות בבית הספר לועגות לה, למבטא שלה, לבגדים שלה ובאופן כללי מתנהגות כמו שילדים מגעילים מתנהגים בגיל הזה. אז פיורי מעדיפה להישאר בבית רוב הזמן. שם היא מוצאת את עצמה מבלה בעיקר עם סבתא נונה והחברות שלה, שגם באו "משם" או בקריאת ספרים רבים, אותם היא משאילה מהספרייה. פיורי ומשפחתה המעט מורחבת גרים בצריף ליד הואדי – אמה ואביה, אחיה הגדול רפאל (שמתואר כתלמיד מצטיין שכולם אוהבים להתגאות בו), סבתא נונה, דודתה שרה ונונו אליהו (שלא לגמרי הבנתי מה הקשר שלו למשפחה, אבל זה לא משנה, הוא חלק מהמשפחה בכל מקרה). הסיפור מתאר שנה אחת בחייה של פיורי, בגילאים שבין 13 ל-14. הרבה קורה בשנה הזו ופיורי מתבגרת לנגד עיננו. בשנה הזו גם מוכרזת הקמת מדינת ישראל, כך שסיפורה של פיורי כרוך בכל האירועים שגם קורים במדינה בשנה הזו – היחסים עם השכנים הערבים, המתח, ההכרזה והחגיגות שלאחריה. זה מרגיש כאילו פיורי לכודה בין המשפחה שלה, שעדיין לא לגמרי משחררת את המדינה שממנה עלתה, לבין הרצון שלה להתבגר בהתאם למדינה החדשה שבה היא גדלה ובהתאם לרצונות האישיים והחברתיים שלה. היא מנסה ליצור לעצמה זהות משלה, שלא מתכחשת למקום ממנו באה, אבל עדיין טומנת בחובה את המקום בו היא נמצאת עכשיו ושבו היא מתכננת לגדול ולהתפתח. היא מנסה לבנות לעצמה ביטחון עצמי, בזמן שמשפחתה מכנה אותה "אפרוח מקולקל" והוריה וסבתה לא תמיד מבינים את הצימאון שלה לספרים או לחברים צברים. אני אוהבת סיפורים שהם מעין רומן התבגרות. אי אפשר להגיד שהספר מושלם אבל הוא היה מקסים בעיני ונהניתי מאוד לקרוא אותו. יש שיחשבו שהוא טרחני במקצת ונופל לכל מיני סטריאוטיפים של גזענות, נשיות וכן הלאה. המילה "אשכנזים" לא מוזכרת בספר בכלל, למרות שברור מי הם אותם האנשים שמגלים גזענות כלפי המשפחה. אולי משיח לא רוצה להרגיז אף אחד ומהלכת לה בין הטיפות, גם בעניין היחסים עם הערבים שגרים בשכנות ומגורשים ערב הכרזת העצמאות. היא מאוד נזהרת וזה בסדר. בטח בשביל ספר ראשון. זה ספר חמוד ומרגש שהעביר לי בכיף כמה ימים חמים במיוחד. ממליצה. דירוג הקואלית: (שלוש וחצי קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: כמה יפה הציור על העטיפה! הדבר הראשון שעשיתי כשלקחתי את הספר לידי הוא לבדוק מי הצייר. אז הציור הוא של טובה צביק וקוראים לו "התור לדוקטור ציפקיס". הסתכלתי על עבודות שלה ברשת וגיליתי ציורים מקסימים, מלאים חיים וצבע. הציור מאוד מתאים לספר ולאווירה באותה תקופה במדינה. רואים נשים ערביות יושבות על ספסל ליד איש מבוגר שראשו מורכן ואישה נוספת, שמחזיקה תינוק ונראית כאילו מסובבת לחבורה את הגב. בחלק העליון רואים ילדה מתנדנדת וצופה לעבר הים הכחול שבאופק, ובו ספינה גדולה. התפאורה היא צמחייה ארץ ישראלית מוכרת של עצי פרי וסיגלון. הסתכלתי הרבה על הציור הזה וכל פעם מצאתי בו פרטים חדשים. מקסים. ציטוטים: "אפשר להגיד ואפשר להסביר, את זה את לימדת אותי". "עם מי אני יכולה לדבר על ההרגשה הזאת. אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם, כמוהם, כמו סבתא והפמיליה. לפעמים ההרגשה הזאת מתנפחת בתוכי ולא נשאר לי מקום לנשימות. לפעמים אני מדמיינת שאנחנו גרים בבית, כמו הבתים החדשים בעיר, אלו על הקומות. נגיד בקומה שלישית, ושאין לי המון דודות משוגעות, שאנחנו אנשים רגילים. כולנו מדברים עברית נכונה. החברות מגיעות אלי הביתה כל יום ואוכלות את העוגות קצף שאנחנו קונים בקונדיטוריה רחוקה, כולם רובצים בספריה הענקית שלנו על שטיחים רכים כמו פרווה וקוראים בכמה ספרים בבת אחת. אחר כך אני קצת נגעלת מעצמי שאלו החלומות שלי". "אני פוחדת שאם אני אספר למישהו, אני אתחיל להתפרק. שכל מה שהצלחתי לסדר בתוך הגוף והראש שלי ייפול שוב על הרצפה של עצמי ואני לא אצליח לסדר את זה בחזרה במקומות. אז אני ממשיכה לחייך ולשתוק". "שמה בשדות של הקיבוץ, האבטיחים התמלאו כבר מיץ ונראים כמו הריון גדול מחוץ לבטן של האדמה". שתפו את הפוסט: