רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל

יש משהו משעשע בספר קטן, ממש כמעט ספרון, שיש לו שם כזה ארוך ועוד שם לא פחות קצר וכמעט בלתי ניתן להגייה לסופר. לא ידעתי למה לצפות מהספר הזה, לא שמעתי עליו הרבה ולא הכרתי בכלל את ההוצאה (שזהו הספר הראשון שהוציאה בינואר 2011, אחריו הגיעו עוד כמה). אבל משהו בשם סיקרן אותי לקרוא ואני לא מצטערת בכלל. זה ספר קטן וחמוד, שהוא גם חם וגם קצת מנוכר, גם מתוק וגם מלוח.

הספר מחולק לסיפורים קצרים, שנייםשלושה עמודים, שהם בעצם רשימותיו של קשיש נורווגי שמביא את נקודת מבטו על החיים, על הזיקנה, על הדברים הפשוטים של היום יום ועל העיר שהוא חי בה. מדובר על עשרה מונולוגים של זקן ממורמר שלא כל כך אוהב אנשים. יש משהו מאוד מינימליסטי בכתיבה וזה דווקא מתאים לדמות. כאילו כבר מרגישים שאין לו כוח יותר, שהכל קשה. בנוסף לסיפורים הקצרים יש עוד שני סיפורים יותר ארוכים – אחד על בחור שמואשם באונס שהוא טוען שלא ביצע, אבל האישום מלהיב אותו יותר ממה שחשב והשני על זקן שהבדידות מוציאה אותו לשם שינוי החוצה לשבת קצת על ספסל, שבו הוא פוגש מישהו שקשור לעברו.

מאוד קל לקרוא את הספר הזה, מעבר למספר הדפים המועט שמכיל כל "פרק", השפה קלה ופשוטה ויחד עם זאת מצליחה להעביר הרבה במשפטים קצרים וקטנים לכאורה. זה ספר פשוט מקסים, שאפילו שהוא לא מכביד על הנשמה יותר מידי – הוא עדיין נשאר לי בלב. יש בו משהו שנוגע ללב ובכלל יש בזיקנה משהו שנוגע ללב. ואפילו שתומס עצמו הוא טיפוס די נרגן, אי אפשר שלא לאהוב אותו ולרצות להציק לו בחיבוק.

זהו הספר הראשון שיצא בהוצאת סימטאות וזו בחירה טובה ואמיצה. כי זה ספר טוב, אבל לא נראה כמו משהו שיהפוך לרב מכר. זה מסוג הדברים הקטנים האלה שתמיד שם, אבל אנחנו לא מורידים את הראש כדי לראות אותם. שווה להשפיל מבט לפעמים ולגלות דברים מקסימים.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הספר הזה הוא חלק מסידרה ולכן יש דברים מסוימים בעיצוב שמוכתבים מראש ולא ניתנים לשינוי. כעיקרון העטיפה לא הכי משכה אותי לקרוא. אין בה הרבה – מין אימג' של חיה, כלב או דב, לא ממש ברור (אחרי חיפוש דקדקני בפנים הספר מסתבר שמדובר בנמר בכלל), עם טקסטורה של עץ. יש בדיוק שני גוונים – חום ומין צהוב. שני צבעים שאני אישית לא ממש אוהבת… אני יכולה להבין את הבחירה בכזו עטיפה (אגב, מבט מהיר בשאר ספרי "סימטאות" מראה שהם תמיד בוחרים בעטיפות שקטות, בלי הרבה בלגן), אבל אליי אישית זה לא ממש מדבר ולא מושך את העין.


ציטוטים:

"כשאישתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות, חשבתי, הם ממלאים שלוש מגירות בכוננית, במקומם אוכל לשים את מטבעות הנחושת באחת המגירות, את קופסאות הגפרורים בשנייה ואת הפקקים בשלישית. המצב היום הוא ערבוביה אחת גדולה".

"אתה אף פעם לא זקן מכדי לא לאבד תקווה".

"הוא תמיד השמיץ את החיים, אבל אני לא מכירה מישהו שהתנגד כל כך לוותר עליהם".

"התלבשתי ויצאתי. לא הגזמתי, זה לקח הרבה זמן, אף פעם לא שמעתי על מישהו שהולך לאט כמוני, זו צרה צרורה, הייתי מעדיף להיות חירש – אילם, כי מה כבר שווה לשמוע, ובשביל מה לדבר, מי מקשיב, ויש בכלל עוד מה לומר? כן, דווקא יש עוד מה לומר, אבל מי מקשיב".

"בחדר יש רק חלון אחד, ורק חלקו העליון נמצא מעל המדרכה; לען אני רואה את העולם שבחוץ מלמטה, זה לא העולם הגדול, אבל לעיתים קרובות אני מרגיש שהוא גדול דיו".

"אני אדם שתקן מטבעי, אבל קורה שאני מדבר עם עצמי. את הדברים שאני אומר נראה לי שהכרחי לומר".


6 תגובות על “רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל / של אסקילדסן

  1. [quote name="ליאור בצר"]ולא מגיע קרדיט למי שהכירה לך ת'הוצאה..? 😛
    הינה מה שאני כתבתי עליו:
    http://lbtirgum.com/?p=297%5B/quote%5D

    צודקת במליון אחוז – לולא את, בכלל לא הייתי מגיעה אליהם 🙂
    תודה תודה

    [quote name="שושנה"]אני אוהבת את הבלוג הזה כף לקרוא.[/quote]

    כיף לשמוע, שושנה!
    תבואי לבקר שוב 🙂

  2. שרון, בזכותך קראתי את הפנינה הזו. זהו אחד הספרים שהכי נהניתי מהם בזמן האחרון. נקודות המבט של הזיקנה מאד הולמת את של אסקילדסן. הדבר היחיד שציער אותי הוא שתומס פ' החליט להשאיר כל כך מעט רשימות למען הכלל.

  3. [quote name="חגית"]שרון, בזכותך קראתי את הפנינה הזו. זהו אחד הספרים שהכי נהניתי מהם בזמן האחרון. נקודות המבט של הזיקנה מאד הולמת את של אסקילדסן. הדבר היחיד שציער אותי הוא שתומס פ' החליט להשאיר כל כך מעט רשימות למען הכלל.[/quote]
    חגית,
    איזה כיף לשמוע, אני שמחה שנהנית.
    באמת מבאס שהספר כזה קצר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *