בחודשי הקיץ המהבילים אני תמיד מוצאת את עצמי נמשכת לספרות סקנדינבית. הצורך בבריחה לשלג, ליערות ולקור הוא בלתי נמנע. על הדרך מקבלים לרוב גם מנה הגונה של צמרמורות. משהו בארצות האלה, אולי החושך והדיכאון מביא אותם לכתוב סיפורים מסמרי שיער.

כשהספר הזה הגיע אלי, הספיק מבט אחד בכריכה כדי שאדע שאני עומדת לקרוא אותו. ויפה שעה (חמה) אחת קודם.

הספר נפתח כך (להלן 'צמרמורת'):

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא. הייתי שם. קרל היה שם גם הוא, אבל הם לא גילו אותו. זה היה בבוקר של ערב חג המולד, ירד קצת שלג, אבל באותה שנה לא זכינו לחג מולד לבן של ממש.
הכול היה שונה באותם ימים. לפני שהדברים של אבא התחילו לתפוס כל כך הרבה מקום עד שכבר לא יכולנו להיכנס לסלון. ולפני שאמא השמינה כל כך שלא יכלה עוד לצאת מחדר השינה. אבל זה קרה אחרי שהודיעו על מותי כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר.
או שאולי זה היה לפני? אני לא כל כך זוכרת את רצף האירועים, הזמנים מתערבבים לי בראש. השנים הראשונות של החיים נראות אין-סופיות. עכשיו האישה מספרת לי שזה משום שאנחנו חווים כל דבר בפעם הראשונה – וזה מה שמותיר רושם, ואשמים תופסים מקום רב, היא אומרת.
אני בטוחה שדברים רבים מילאו את חיי באותם ימים, והיו דברים רבים שחוויתי לראשונה. כמו למשל לראות איך הורגים את סבתא שלי".

לקח לי קצת זמן להתאושש רק מקריאת המשפטים האלה, וזו רק ההתחלה. חזרתי וקראתי אותם כמה פעמים ושאלתי את עצמי לאן עוד זה יכול ללכת. הדוברת היא ליב והאגביות שבה הדברים נאמרים מפיה מטרידה ומעלה שאלות, שיקבלו מענה בהמשך.

ליב בת שש, היא גרה עם אביה ינס ואימה מריה באי די מבודד שנקרא "הראש", מפני שהוא מחובר ברצועת חוף צרה לאי גדול יותר, שבו גרה שאר האוכלוסייה המקומית. רק ליב והוריה גרים ב"ראש", מוקפים יערות וטבע.
ינס הוא נגר, שירש את הבית ואת כישרונו לנגרות מאביו. אביו בנה בין היתר ארונות קבורה לתושבי האי וגילה חיבה מוזרה אליהם, עד כדי כך שהרגעים הכי יפים בילדותו של ינס, היו כששניהם היו שוכבים בתוך ארון מוכן, מריחים את ריח העץ המהוקצע ומדברים. מעבר לשיחות האלה, ינס היה די שתקן. אחיו של ינס עזב את הבית בשלב מסוים, אף אחד לא ידע לאן נסע ועקבותיו נעלמו. אחרי שאביו נפטר, אימו הייתה צריכה עזרה וכך הגיעה אליהם מריה, על מנת לטפל בבית ובאימו. ינס ומריה התאהבו והתחתנו.

למרות ההתחלה המצמררת, הפרקים הבאים נראים תמימים משהו. אביו של ינס מלמד אותו הרבה דברים על הטבע ואיך אפשר "לקחת מהטבע רק מה שצריך". אחרי שאביו נפטר, ינס לוקח את הכל צעד אחד קדימה, לכיוון לא בדיוק נורמטיבי.

בתוך הסיטואציה הזו – גדלה ליב. היא חיה בבידוד מוחלט, לא פוגשת ילדים אחרים בני גילה וחוץ מהדוור שמגיע מידי פעם גם לא רואה אנשים בכלל. אבל טוב לה, היא חושבת שכל מה שהיא צריכה נמצא שם, מסביבה.
כדי שלא תצטרך ללכת לבית הספר, ינס "הורג" את ליב. מרסק סירה אל הסלעים ומדווח שליב נעלמה ולא תשוב. עכשיו גם את הדוור היא לא יכולה לפגוש, כי היא צריכה להסתתר מכולם. זה עניין של חיים ומוות לטענת אביה.

משהו לא נראה לה תקין, אבל היא יודעת שאביה שומר עליה ורוצה רק בטובתה. אמא שלה חולה ולא יוצאת מחדרה. היא כותבת לליב מכתבים ששזורים בין הפרקים ומספקים עוד נקודת מבט על המציאות ההזויה שהמשפחה חיה בה. יש הרבה דברים שליב עדה להם, שילדה בגילה לא אמורה לקחת בהם חלק. אני לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים כדי להימנע מקלקלנים, אבל אני לא אחת שקל לזעזע לרוב.

זה ספר על אהבה, אבל לא על הצד החיובי שלה, אלא על הצד היותר חולני שלה. ינס בטוח שהוא עושה הכי טוב עבור משפחתו, שזה מה שצריך בשביל להציל אותם. אבל מי יציל את ליב? מי ייתן לה את הילדות הנורמלית שילדה בגילה צריכה לקבל?

זה ספר מטלטל ולא לבעלי קיבה ולב רגישים. קטעים מסוימים עלולים להיות מאוד טריגרים והאדישות שבה מתוארות סצנות קשות עוכרת שלווה.

הפרק הראשון נותן אגרוף לבטן הרכה, אחר כך נהיה קצת יותר איטי כשחוזרים אחורה ולומדים על ההיסטוריה של המשפחה, במיוחד על ילדותו של ינס. השליש האחרון כבר נקרא כמו ספר מתח מורט עצבים.

אני לא יכולה שלא להמליץ על ספר שמוציא ממני כאלה תחושות, רק קחו בחשבון שהוא לא קל.


דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הכריכה מדהימה בעיני והיא זו שתפסה את תשומת ליבי ברגע הראשון. מאוד מינימליסטי ומסקרן. הרקע כולו שחור, בחלק התחתון מציצות אזניים של ארנב. עיגול כתום באמצע (צבעו הענברי של שרף העצים) ובתוכו שם הספר והסופרת. החלק החלש לדעתי הוא הפונט שנבחר לשם הספר. יש בו משהו מאוד ילדותי ומבלבל.
בנוסף, יש פה בחירה מעניינת (שאני לא יודעת אם קיימת במקור) לכתוב על שדרת הספר, לצד השם, הסבר על מהו שרף – "חומר נוזלי היוצא מן העץ. שרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה יוצר אבן חן שקרויה ענבר".
הכריכה הישראלית שונה מאוד מהכריכות שיצאו בעולם, היא היחידה שמציגה אזני ארנבת. בשאר הכריכות מוצג היער, הטבע ובאחת (המקורית אם אני לא טועה) רואים אימג' של המון חפצים, רמז לאגרנות של ינס.


ציטוטים:

"האמת היא שמעולם לא חשבתי מה אני. אני חושבת שהייתי מה שהם ראו. ומדי פעם ראיתי משהו שהם לא ראו".

"ינס חש אחריות עמוקה כלפי הדברים שאחרים לא הכירו בערכם. הוא הרגיש שתפקידו הוא לשמרם והוא חש שמחה על כך, שכן היה לו קשר רגשי עם כל אחד ואחד מהחפצים. החיבור הזה בינו לבין חפציו עורר אותו. והתיש אותו בכל פעם שמישהו ניסה לנתק חפץ ממנו".

"הזמן באי חולף באופן שונה מהזמן ביבשת. באותם ימים נראה קו ברור וישר על הרשתית שלו בכל פעם שדמיין שחלפה שנה: מין מסלול לינארי עם חלוקה חדה כסכין למבחני שליש ולהכנות לחופשות ולפגישות; זו הייתה תמיד השתקפות של שגרת השנה הקודמת, שהייתה מקובעת לא פחות, והתוכניות שאין לסטות מהן בשנה הבאה. באי לבשה השנה צורה אורגנית שנצמדה ברכות לחג המולד והתמתחה בקיץ והתמזגה עם השנים הקודמות והבאות. הזמן לא בוטל, הוא רק שינה את ממדיו והתמלא. הוא נעשה לחבר נוח, כזה שאינו דורש אלא להיות".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *