פעם בחיים

על פני השטח הכל נראה בסדר בחייהם של הדמויות בסיפור. תמר נשואה לסופר מפורסם, אחיה ערן נשוי לסוכנת נסיעות מוצלחת ואף אחד מהם לא מתעסק (כביכול) בזכרונות העבר ובאביהם שעזב בגיל צעיר ומת. לאט לאט מתברר שלא הכל פשוט ועמוק בפנים קבורים הרבה רגשות ונראה כאילו כל רגע הכל הולך להתפוצץ. ואוהו…כשזה מתפוצץ.

הסיפור מסופר כל פעם בקולה של דמות אחרת, מה שנותן לנו את האפשרות להכיר את כולם על ייסוריהם, מחשבותיהם ואכזבותיהם.זה ספר של דרמות. מיני טלנובלה. כל מה שהדמויות חושבות שהן מכירות – נשבר להם מול הפנים שוב ושוב. יש להם קשיים ומחשבות והכל קבור יפה יפה בפנים ורק, כאמור, מחכה לרגע.הדמויות עצמן דרמטיות וכל דבר "קטן" הופך מייד לפקעת עצבים עם הרבה שאלות קיומיות ומונולוגים מתוסבכים.

שלושת הדמויות המרכזיות (האחים ערן ותמר והאם רותי) מאוד פאסיביות. לפעמים זה יכול ליאש כשזה נמשך כמעט על פני כל 491 העמודים שבו. מצאתי את עצמי לא פעם חושבת "נו, תעשו כבר משהו במקום לחשוב עוד ועוד הגיגים".

אני לא רוצה להרוס את הספר למי שמעוניין לקרוא, אבל באופן מפתיע, הדמות הכי אקטיבית בספר היא גם הכי מפתיעה…
נכון. הכתיבה לפעמים מעצבנת. משפטים קצרים, הרבה נקודות וסימני שאלה (אמרתי שהם שואלים הרבה שאלות…):
"לרגעים הרגיש מנוצל. לרגעים קדוש.הוא נהנה מזה. כלומר סבל. כלומר נהנה לסבול. כלומר התענג על כל פיסת מידע, כל תמונה, כל זיז ששרט אותו, עד שכל כולו היה שתי וערב של שריטות מדממות, חצי מדממות, מגלידות. לראשונה בחייו הוא הרגיש קשור למשהו. אליהם. לחייהם. לכל מה שהוא יודע עליהם פתאום". (עמ` 189-190).
יש כאלה שימצאו את זה טרחני ומעצבן.
ובכל זאת – אני מודה שנשאבתי. קראתי אותו במשך פחות משבוע ודי "בלעתי" אותו. זה ספר מדכא ולכן הוא קצת קשה. אבל סך הכל בסדר גמור. תאם את הציפיות שלי, שבגלל שהביקורות לא היו נלהבות לא היה גבוה מלכתחילה.


דירוג הקואלית:

alt

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

עטיפה מקסימה מבית היוצר של אמרי זרטל. אני מודה שאני משוחדת כשאני נתקלת בעטיפות שלו. עדיין לא נתקלתי בעטיפה שלו שממש שנאתי או לא אהבתי. בכל אופן – רוב הספר הוא בלוק של צבע ובאמצע יש סטריפ שבו רואים שלוש דמויות – ילדה, ילד שראשו טיפה נחתך וגוף של אדם מבוגר. זה מאוד מתחבר עם האב של שני האחים שעזב. אני מניחה שזו גם הסיבה לבחור בחיתוך הזה. אני לא יודעת אם החיתוך הברוטלי הזה קיים גם בציור המקור. על העטיפה כתוב שזהו פרט מתוך הטריפטיכון "סיפור עלילתי בהמשכים" מתוך סדרה שנקראת באתי ללכת מאת מרילו לוין – כשקוראים את כל זה, זה ישר מתחבר ונראה סופר מתאים. אהבתי. אגב, זה מאוד מזכיר בעיצוב את הספר הקודם של רוזובסקי – "אותה האהבה. כמעט.".


ציטוטים:

"מאשמה אי אפשר להתחמק. כי האשמה היא כמו כדור צבעוני ומצוייר שפלוטו הכלב הגדול והטיפש זורק על אויבו החתול, הקטן, המג`ונג`ן, החומק תמיד. והכדור הזה הוא לא באמת מזיק והוא לא באמת קולע ותמיד אפשר לקפוץ מעליו, מתחתיו, ולגרום לו לחזור לפרצוף של פלוטו ולהתפוצץ דווקא שם, צבעוני ומלוכלך ומשעשע".

"הוא שונא טיסות, ועוד יותר שונא לישון בהם ומתעב, ממש מתעב, את האנשים האלה, שמתיישבים במטוס וחולצים נעליים ומפזרים באויר את ריח הגרביים שלהם ועוצמים עיניים, ובפישוט אברים נינוח, כאילו הם בבית – נרדמים. ונוחרים. ומפליצים. או סתם נושמים. איך אדם יכול לנשום בשקט כשסביבו יותר ממאה אנשים שהוא לא מכיר? איך אדם יכול להירדם בשקט כשסביבו ישנים יותר ממאה אנשים שהוא לא מכיר? ולידו עננים. ומתחתיו בתים וכוכבים. והוא בתוך אינקובטור מתחין ומחניק של ריחות של גרביים זרים ושל אנשים זרים ושל מיקרובים שלא מאמינים למזלם הטוב. אין כמו להיות חיידק שמחפש לו בית בתוך טיסה טרנס-אטלנטית".

"הרבה מאוד מילים נוספות רת-צו להצטרף לתודה הזאת. אבל לא מצאו את הדרך. לפעמים מילים גדולות, שמסמלות רגשות גדולים, גדולים וכבדים, לא מוצאות את הדרך החוצה, בנקב הקטן, הכמעט סיכתי, שדרכו נאמרים דברים. ולא את הכל אפשר להגיד. וככה מילה רועדת אחת הייתה צריכה להחזיק כל כך הרבה חרטות ואשמות והודיה. ואת ההרגשה הזאת, של מה הייתי עושה בלעדייך ומי יש לי בלעדיך ואיזה מזל יש לי שאתה אח שלי".

"ובאותו רגע הוא הבין. את הכל. הרגעים האלה שבהם אתה מבין הכל, בשנייה הראשונה יש בהם עונג. לראות בהיר אחרי כל הטשטוש הזה. אבל בשנייה שאחר כך מתחיל לכאוב לך. מתחיל לכאוב לך ככה שאתה מתחרט על הרגע שבו ייחלת להבין את הכל, שייחלת לפזר את הערפל, ותחנונים גדולים, ערפליים, ממלאים את כל ישותך, לטשטוש. לפיזור התמונה לאלפי חלקים בלתי מתחברים, לשאלות. לתהיות. לפחדים. רק לא לודאות הזאת. המצמיתה".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *