מגילת סן מיקלה

מגילת סן מיקלה הוא ספר חוויה. עצם הקריאה של ספר שיצא כל כך מזמן (1929) ומדבר על אותה תקופה, בשפה של אותה תקופה, עם המחלות והדמויות והמנהגים והאמונות של אותה תקופה – תמיד חוויה בשבילי.
המספר הוא רופא שוודי שנודד בכל רחבי אירופה, בעיקר ברומא, פריז והאיים קפרי והכפר אנאקפרי.

אין עלילה. זוהי בעצם אסופת סיפורים ו-*חוויות* של המספר. כל פרק הוא מעין סיפור קטן. יש לפעמים פערים של שנים בין פרק לפרק, אבל זה לא מפריע.
מאוד מעניין לקרוא על התקופה הזו בצורה שהיא אותנטית ולא שמישהו בימנו-אנו כותב עליה.

לגבי השפה – בהתחלה היה לי קשה להתחבר, אני לא "רגילה" לשפה כזו. לדוגמא – כשרוצים לספר שמישהו יורק אומרים "רוקק"… מה זה הפועל הזה בכלל? לא ידעתי שיש פועל כזה… זה מעניין לראות איך השפה השתנתה והתפתחה עם הזמן. היה בזה משהו נוסטלגי. כמו שסבתא שלי ז"ל הייתה מדברת.

אני לא יודעת מה היה או לא היה מתוך הספר, מה ארועים אמיתיים ומה המצאה (אם בכלל קיימת), מה שבטוח שמונתה חי חיים מעניינים, עם סיפורים על הרבה בעלי חיים, נשים ומחלות למינהן (עבור כל ההיפוכונדרים שבינינו). מעניין לקרוא על תחילתה של רפואת הנפש וההתיחסות ל"היסטריה" כמחלה. משהו שהיום נראה לנו כל כך שגור ו"לא מיוחד".

לסיכום – הספר הוא מקבץ חוויות וחוויות זה דבר סובייקטיבי. לי הייתה חוויה לקרוא את הספר, נהנתי מאוד ולרגעים הרגשתי כאילו אני בפריז, או בקפרי (איפה שרוצה המספר לבנות את ביתו) או בנפולי בתקופת המגפה.

מומלץ.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה


ציטוטים:

"לעולם עלול להתרחש מה שאינו צפוי מראש".

"נורסטרום היה אומר עלי, ששני מוחות שונים פועלים חליפות בקדקדי, מוח מפותח ומשוכלל של שוטה, ומוח לא מפותח של מין גאון".

"לא ארכו הימים ואני חדלתי לישון לגמרי, לקיתי במכת נדודי-שינה קשה ואיומה כל כך, שכמעט העבירתני על דעתי. מכת נדודי שינה אינה ממיתה את האדם, אם אינו ממית את עצמו, אבל היא משמשת על פי רוב סיבה להתאבדות. היא ממיתה את שמחת החיים שלו, מיבשת את לשד כוחו, מוצצת את הדם מתוך מוחו ומתוך ליבו כערפד. היא מעלה לפניו במרוצת הלילה את זכר הדברים שהיה מבקש לשכוח בשינה עריבה, ומשכיחה אותו ביום מה שהיה מבקש לזכור. תחילה מסתלק ממנו הזיכרון, אחר כך נעקרים מלבו בזה אחר זה רגשי הידידות, האהבה והחובה ואפילו רגש החמלה. רק הדיכאון לבדו נאחז בספינה שנחרץ גורלה ומנהיג אותה על פני סלעים אל חורבן גמור. אכן צודק וולטר, שהעמיד את השינה במדרגה אחת עם התקוה".

"מה שאתה שומר לעצמך – אתה מאבד, ומה שאתה נותן – שלך הוא לעולם ועד".

"מובטחני שהאל הגדול אוהב את הציפורים, שאם לא כן לא היה נותן להן את אותו זוג כנפיים שנתן למלאכיו".

"כל מה שאתה נותן על האדמה, שמור לך לעולם הבא, וכל מה שאתה שומר לך, איבדת".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *