הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו

אפתח בגילוי נאות – אם לא היו ממליצים לי על הספר הזה בפורום ספרים וספרות של תפוז כמה וכמה פעמים, לא הייתי מגיעה אליו לעולם. וזה חבל. אפילו חבל מאוד. כמו שכתוב על עטיפת הספר – "הסופר האמריקאי הכי גדול שאתם לא מכירים", לא שמעתי עליו בחיים וגם לא על הוצאת ספרים "טובי". אני לא מתיימרת להכיר את כולם, אבל עדיין כשבאתי לחפש את הספר בחנות הספרים היו צריכים להביא אותו מהמחסן (הוא לא היה על המדפים) וגם אז זה לקח הרבה זמן והמוכרת בכלל לא הכירה אותו…

אחרי ההקדמה הזו, ניגש לספר המקסים הזה. זהו אחד הספרים הכי חמודים, משעשעים, מעניינים ומיוחדים שקראתי בזמן האחרון. אולי זה בגלל שזהו הספר הראשון של הרינגטון שאני קוראת. אבל זה לא משנה כרגע.
הספר, אם כן, מביא את סיפור הקמתה של עיירת סטיי מור (stay more), החל משני המתיישבים הראשונים, האחים נוח וג`ייקוב אינגלדיו בתחילת המאה ה-19 ועד להווה.
כל פרק נפתח ברישום של מבנה אשר אותו יבחן הרינגטון במהלך הפרק. מה שאהבתי הוא שבנוסף ל"בדיקה" של המבנה מבחינה ארכיטקטונית, הרינגטון בודק גם מה הוא אומר על האדם שבנה אותו ומה הוא ניסה להגיד בזה (אגב, הרישומים נעשו על ידי הרינגטון עצמו). מצאתי את עצמי מסתכלת על האיורים האלו בתשומת לב רבה ותוך כדי קריאת הפרק, דפדפתי לאחור כדי למצוא באיור את מה שמסופר. אפילו חטאתי לפעמים בדפדוף קדימה, רק בשביל לראות מה הולך לבוא.
הסיפור נמשך על פני כמאה וחצי ושזור בהיסטוריה האמריקאית (השפל הכלכלי הגדול, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם ועוד).
תושבי סטיי מור כמעט תמיד נגד כל דבר שנראה בעינהם כ"קידמה", והם דוחים אותו על הסף. את אותם מוצרי "קידמה" מביא לעיירה אלי ווילארד, סוחר ערמומי, שמגיע מידי כמה חודשים (לפעמים שנים) ומביא דברים שאף אחד לא שמע ולא ראה מימיו כמו מספרים ושעונים. ברור שבסופו של דבר, כל דבר מוצא את מקומו כולל חשמל, טלפון ועוד אבל תמיד יהיה מישהו שיתלונן שהקידמה (ואפילו היכולת לקרוא ולכתוב) הרסה את חבל האוזרק. כולם כל הזמן מדברים בנוסטלגיה על הימים של "פעם" (לראיה הציטוט הראשון שמובא כאן).
לא יכלתי שלא להיזכר בפורסט-גאמפ. אותו ילד/נער שובה לב ש"תרם" להיסטוריה של אמריקה (למשל הקטע בו הוא מראה לאלוויס איך הוא רוקד). גם כאן מדובר בשלל דמויות (ויש כל כך הרבה וכולן הזויות ומקסימות באותה מידה), לא חכמות במיוחד שכאילו השפיעו על ההיסטוריה ושמן פשוט "נשמט" מהספרים והוחלט לא להזכיר אותן מרוב מבוכה.
זה ספר מצחיק. מין הומור שמזכיר קצת את שלושה בסירה אחת בשילוב עם מילכוד 22, הרבה משחקי מילים ונונסס. אני בדרך כלל לא ממש צוחקת מספרים, מקסימום עולה לי איזה חיוך, אבל כאן היו קטעים שהערתי את בעלי באמצע הלילה רק בשביל להקריא לו פסקה קורעת במיוחד.
אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר.
הוא לא ספר "גדול", אין מה לצפות ליפול מהרגליים. הייתי אומרת שזה ספר מפתיע, שנקרא בנשימה אחת, אפילו שכל פרק בתוכו הוא מעין סיפור בפני עצמו, הוא קליל ומושלם לחופשה. הרינגטון מצליח להראות את שני הצדדים כמעט בכל מקרה (גם את האינדיאנים וגם את האמריקאים, גם את הבוגדים וגם את הנבגדים) וזה מרענן ונותן את החופש להזדהות עם מי שבא.
אני מרגישה חובה לציין את התרגום כי אני מניחה שזו הייתה עבודה קשה במקרה של הריגנטון (הספר יצא באנגלית כבר בשנת 1975 ותורגם לעברית רק ב-2008), אבל עושה רושם שאסף גברון עשה עבודה טובה בהעברת כל הביטויים ומשחקי המילים שיש כאן. הקריאה זורמת בלי יותר מידי עצירות ותקיעות.
לסיכום – זהו ספר שמח, במלוא מובן המילה. לכל אורך הקריאה היה לי חיוך מטופש מרוח על הפנים ונהנתי מכל רגע.
מומלץ מומלץ מומלץ!!
ותודה לחברי הפורום, שבלעדיהם לא הייתי מגיעה אליו בחיים.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – כי זה אחר ושונה והפתיע אותי לטובה)


פינת העטיפה:

אני לא כל כך אוהבת את העטיפה הזו, אני חושבת שהיא די מפוספסת. האיור עצמו הוא חמוד והוא בהחלט משקף את האנשים שהם גיבורי הסיפור, אבל יש בו משהו מאוד בסיסי, אולי אפילו קצת ילדותי (אולי בגלל הנאיביות של האנשים?) ולדעתי זה לא עושה שירות טוב לספר. הספר כל כך מקסים וחבל – כי אם הייתי נכנסת לחנות ספרים ורואה את העטיפה הזו – ספק אם הייתי מזכה אותה במבט נוסף. גם ככה השם הוא בעייתי וארוך (אבל מתאים :)) אז לפחות לעשות בעטיפה עיצוב שימשוך את העין. זה לא נורא, פשוט קצת סתמי מידי בשביל כזה ספר, לדעתי.


ציטוטים:

"…כולם ערגו לימים הכמו-פעמים מלפני המלחמה, אבל כולם ידעו שהימים הכמו-פעמים מלפני המלחמה לעולם-לא, לעולם-לא ישובו, ובגלל שהם לא ישובו אנשים יכלו רק לאחל אותם לעצמם, ובגלל שלאחל לעצמך משהו שלא יכול לחזור לעולם נחשב לתקוות שווא, ובגלל שתקוות שווא היא השוואה מוטעית של תקווה עם מציאות, אז המציאות התעוותה לכדי חלום מלנכולי. בחלום הזה שהוא החיים, לכל האנשים היו עיניים עורגות, כמו עיני כבש, מה שהוסיף לחזותם על חשבון חזונם".

"שוב, ג`ון אינדלדיו הלך לג`ספר כדי לבקש תשובה, אבל הגזבר של המחוז חשב שהארעיטקט הוא פשוט חבר בארכיטוקרטיה, או המעמד הגבוה; חוקר מקרי המוות של המחוז הסביר בדיסקרטיות שארכיטקט הוא חלק מפי הטבעת שהחליק ממקומו; מפקד המחוז היה בטוח שארכיטקט היא עיר במחוז מדיסון, אבל הוא לא מצא אותה במפה; לשריף הייתה הענווה להודות שהוא לא יודע, למרות שזה נשמע כמו משהו שנפפל ממכונה לאריזת שחת; לבלר המחוז הכריז שארכיטקט הוא המקום שבו שומרים את מסמכי הארכיון והראה חג`ון את הארכיטקט במרתף בית המשפט, שופט המחוז ידע ש"ארכ" מציין את הדרגה הגבוהה ביותר, כמו בארכדוכס או ארכיבישוף, אז ארכיטקט הוא הדרגה הגבוהה ביותר של יִטקט, ויִטקט הוא סוג של קרדית הגורמת לגרדת".

"…שניהם הסכימו אחר כך שהמציאות היא אחות חורגת חלשה של הדמיון…"

"התפתל" היא הדרך היחידה לתאר את סגנון ההליכה של תירל, והיא מתגלה עבור כל חבל האוזרק, שבו הכל מתפתל. כל הנהרות, הנחלים, היובלים והפלגים מתפתלים. ענפי העצים, במיוחד שקמה, מתפתלים. נחשים מתפתלים. תירל אינגלדיו התפתל כל כך הרבה, לא בגלל האלכוהול במוחו כמו בגלל שלא היה לו לאן ללכת והמון זמן להגיע לשם. כשנחלים ונחשים וענפי עצים ודברים הם צעירים, הם הולכים פחות או יותר בקו ישר. כשהם מזדקנים, הם מתפתלים. פלג גועש הופך לגבר ומתפתל. סיפור הופך לספר ומתפתל. תמיד יש סוף, אבל אף אחד לא ממהר להגיע אליו; למעשה, קיימת כמעט משאלה חזקה לא להגיע אליו. הבה נניח, אם כך, להתפתלותו של תירל, לעמוד כסמל הן של חבל האוזרק עצמו והן של מחקרנו על הארכיטקטורה שלו".

"למה אתה משייך את אריכות חייך?"
האיש הזקן שתק, כאילו הוא חושב, ואז בשקט, "זזתי. מעולם לא האטתי מספיק זמן בשביל שהמוות יתפוס אותי"
(…)
"אבל למה המשכת לזוז?"
הזקן שתק שוב, כאילו הוא מהרהר ומגלב את התשובה לראשונה, וכשהוא אמר את התשובה זה היחה בפליאה. "הרגשתי שהיה משהו שעלי לעשות. שהייתי אמור לעשות. שנידונתי לעשות".
"באמת?" אמר הכתב. "ומה היה הדבר הזה?"
"כל מה שעשיתי," אמר הזקן, ולא פירט.


2 תגובות על “הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו / דונלד הרינגטון

  1. רשימתך זו גרמה לי להכנס למכונית, לשעוט עד לחנות הספרים, לרכוש את הספר הזה, להתעלם ממחאותיהם של שני הספרים האחרים שהייתי באמצע קריאתם, ולהתמסר רק אליו. תודה לך על כך.

  2. [quote name="צביקה"]רשימתך זו גרמה לי להכנס למכונית, לשעוט עד לחנות הספרים, לרכוש את הספר הזה, להתעלם ממחאותיהם של שני הספרים האחרים שהייתי באמצע קריאתם, ולהתמסר רק אליו. תודה לך על כך.[/quote]

    איזה כיף לשמוע!
    ותודה לך על שאתה מספר לי!! עכשיו אתה חייב לחזור אחרי שתסיים לקרוא ולספר רשמים 🙂
    אני מקווה שלא תתאכזב.
    שיהיה שבוע טוב, צביקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *