זורבה היווני

הוצאת עם עובד | 308 עמודים


הסיפור הוא בראש ובראשונה על חברות. חברות בין המספר, איש בעל אמצעים שרוצה לבנות מכרה פחם באחד החופים בכרתים ואלכסיס זורבה, פועל מלא שמחת חיים אך חסר השכלה אקדמית כלשהי.
המספר יושב לו באיזו טברנה בפיראוס לפני שהוא מתכנן להפליג לחוף בכרתים ולהקים מכרה פחם. לפתע ניגש אליו זורבה ומציע לו לקחת אותו לכל מקום שאליו הוא נוסע, כתשובה לפליאתו של המספר הוא אומר "לא יכול הבן אדם לעשות פעם אחת משהו בלי למה? ככה, בשביל הראש שלו. הנה, תיקח אותי, בוא נגיד, טבח; אני גם יודע להכין איזה מרק או שניים…" (עמ` 17-18).

המספר מסכים וזוהי כמובן תחילתה של ידידות מופלאה עם האיש הנפלא הזה שקוראים לו זורבה. גם למספר וגם לנו, הקוראים.
כבר בדפים הראשונה של הספר הסופר עורך השוואה:
"הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכל בבוהק פודה. ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות נפש פילוסופיות לא פתורות, שרדו בי בשחר נעורי. ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללות, את המרורים ואת אי הודאות בגאווה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחד מהמוות" (מתוך הפרולוג).
אפשר להגיד שהסופר פשוט מתאהב בזורבה. הוא ממנה אותו למנהל העבודה שלו ובעצם, כמעט לא עושה כלום, רק יושב על החוף ומחכה שזורבה יחזור מהעבודה והם ישוחחו עד השעות הקטנות של הלילה.
אין ממש עלילה, יש סיפור מסגרת שהוא העבודה במכרה וכמה ארועים קטנים שקורים בעיר, אבל עיקר הספר הוא השיחות בין השניים והמונולוגים של הסופר עם עצמו.
לזורבה יש הרבה מה להגיד על הרבה דברים, כגון דת, קידמה, נשים ונישואין אבל עדיין הוא משתדל לחיות את החיים בכיף. הוא התגלמות החופש.
לי, אישית, תחילה נראו דיעותיו על נשים שוביניסטיות משהו, אך ככל שהספר התקדם התחוור לי שהוא לא חושב את הדברים האלו מתוך רוע, לפעמים הוא נראה אפילו מעריץ את המין הנשי, בדרכו הקצת מעוותת… הוא בעצם נענה לרצונות שלהן וממש לא "מנצל" אותן.
זה מסוג הספרים שגורמים לי לחשוב על הדרכים הרבות שבהן אדם נחשב "חכם" והאם יש בכלל קשר בין להיות חכם ולהיות משכיל, במובן של ללמוד בבית ספר או באקדמיה.

אהבתי מאוד את הספר, הוא ליווה אותי עוד ימים אחר כך במחשבות; על החיים, על זוגיות, על אהבה וכמובן של חברות.
למי שעוד לא הבין – מומלץ.


דירוג הקואלית:

alt

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

לא נפלתי מהעטיפה. די בנאלי לטעמי. רואים זוג רגליים בתנועת ריקוד, צילום שצולם כפי הנראה בחשיפה איטית, כך שאפשר ממש להרגיש את התנועה. לא צריך להיות גאון גדול על מנת להבין שמדובר בריקוד יווני, וזורבה אוהב לרקוד ולחיות את החיים וכאן החיבור לסיפור. זו הוצאה מחודשת כך שאין לי מושג איך היה נראה הספר במקור, זה בהחלט יכול להיות מעניין לבדוק את זה ולהשוות. סך הכל העטיפה יפה ויזואלית ומתאימה לקונספט, לא מעבר לזה.


ציטוטים:

"הרבה פעמים בחיי התביישתי כאשר תפשתי, שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי – תמצית החיים – צועק אלי לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי כל כך בנשמה שלי כמו לפני זורבה". (מתוך הפרולוג)

"פרידה איטית מהאנשים שאתה אוהב כמוה כרעל. יותר טוב לחתוך מהר, ושוב להישאר לבד באקלים הטיבעי של הבן אדם, הבדידות".

"נפש האדם כולה בוץ, לא מעובדת, לא מבוראת. תחושותיה גולמיות, לא מהוקצעות עדיין, ושום דבר ברור וודאי אין היא יכולה לנחש. אילו הייתה מנחשת, כמה שונה הייתה הפרידה הזאת!".

"זה מה שנקרא חירות, חשבתי. שתהיה לך תשוקה אחת, לצבור מטבעות זהב ושלפתע תנצח את התשוקה הזאת ותפזר את כל מה שיש לך ממנה באויר!".

"הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במילים, נקי מעושר מיותר, חזק ועצור. ביטא באמצעים הכי פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה-גבוהה; אמר את כל מה שרצה להגיד בחומרה גברית. אבל בין כל הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא צפויה ובעדינות – בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מין הים האין סופי, הייתה עולה ועולה שירה לא נדלית".

"אבל אתה לא אכלת כלום מהבוקר. גם לגוף יש נשמה, רחם עליו. תן לו לאכול אדון, תן לו לאכול, הוא, כמו שאתה יודע, העיר שלנו. אם לא תיתן לו אוכל, הוא יזרוק אותך באמצע הדרך".

"די עם הסיגריות! אתה מדליק אותן, מעשן חצי מהן, מעיף אותן; כמו את הנשים שאתה אוסף ברחוב. בושה וחרפה. תתחתן עם המקטרת – זאת האישה הנאמנה. כשתחזור הביתה היא תחכה לך כמות שהיא".

"היטב ידעתי מה ייחרב, אבל לא ידעתי מה יקום על החורבות. איש לא יכול לדעת זאת בודאות, חשבתי; הישן, אפשר לתפוס אותו ביד, הוא יציב, אנחנו חיים אותו ונאבקים בו בכל רגע, הוא קיים; העתיד לבוא עוד לא נולד, לא נתפש, עוד נזיל, עשוי מהחומר שממנו קרוצים חלומות, כמו ענן שמכות בו רוחות זעף – האהבה, הדמיון, המזל, האלוהים – מידלל, מתעבה, עובר תמורות… ורק גדול הנביאים לבדו יכול לתת אותו לבני האדם, וככל שהאות שלו פחות מוגדר, כך הנביא יותר נביא."

"עמיד היה בפני כשלונות ובפני מפלות הוא, כי כל הגוף שלו כולו, מכף רגל ועד ראש, נתמך בקרקע. הפראים באפריקה סוגדים לנחש, כי כל הגוף שלו כולו נוגע בקרקע וכך הוא יודע את כל סודות האדמה. יודע אותם בגחונו, בזנבו, באברי הרבייה שלו, בראשו. נוגע, מתמזג, נהיה אחד עם האם הגדולה. ככה גם זורבה. אנחנו הליטרטים, אנחנו הציפורים המטומטמות של האויר".

"זה האושר האמיתי, שלא תהיה לך שום שאיפה ושתעבוד כמו חמור, כאילו הרבית לשאוף. שתחיה רחוק מבני האדם, שתאהב אותם, ושלא יהיה לך צוררך בהם. שיהיה זה חג המולד, שתאכל ותשתה טוב, ואחרי זה שתחמוק יחיד מכל הפיתיונות, ושיהיו הכוכבים מעליך, משמאל האדמה, מימין הים, ושתתפוש פתאום שבלב ליבך החיים נחלו את ההישג האחרון שלהם ונהפכו לסיפור."

"שוב נוכחתי עד כמה נכון הסיפור העתיק, שהלב של הבן אדם הוא בר של דם, והאהובים המתים משתטחים על שפתו ושותים לנו את הדם כדי להתחיות; וככל שהם יותר אהובים, כך הם שותים לנו יותר דם".

"המחזור הקצוב של הזמן, העולם שסובב כגלגל, החיים שבורחים ואנחנו שבורחים יחד איתם. החזה שלי שוב נמלא מהומה. שוב הידהדה בתועי עם קול צעקות העגור האזהרה האיומה. שהחיים האלה הם יחידאיים לגבי כל אדם, אין אחרים, וכל מה שאתה יכול לשמוח בו, שמח בו כאן; הם חולפים מהר ושוב לא תינתן לך, לעולם ועד, עוד הזדמנות.
בר-דעת ששומע את ההודעה חסרת הרחמים – והכל כך מלאת רחמים – הזאת, מקבל החלטה להתגבר על השפלויות והחולשות שלו, להתגבר על העצלות ועל תקוות השווא הגדולות, ולהתמסר עד הסוף לכל שניה שבורחת לתמיד.
בזיכרונך עולות דמויות-מופת גדולות, ואתה רואה בבירור שאתה כלומניקף שהחיים שלך מתבזבזים על שמחות קטנות, על עצבונות קטנים, על פטפוטי סרק. אתה צועק: "בושה! בושה!", ונושך את השפתיים עד זוב דם."

"החצי עבודות," אמר לי פעם, "החצי שיחות, החצי חטאים, החצי חס`דים, הביאו את העולם למצב שמחורבן של היום. תגיע, יא בן אדם, עד הקצה, לך ואל תפחד! אלוהים שונא את החצי-שד יותר מאשר את ראש השדים!"

"מלאך המוות מת כל רגע, נולד כל רגע, כמו החיים. זה אלפי שנים הצעירים והצעירות רוקדים תחת עצים בפריחתם – צפצפות, אשוחים, אלונים, דלבים, דקלים תמירים – והם ירקדו עוד אלפי שנים בפנים חרושות תשוקה. הפנים ניגרות מטה על האדמה, משתנות כל עשרים שנה, באות אחרות. אבל הדבר עצמו, האחד, יישאר תמיד אותו דבר, מאוהב, בן עשרים, רוקד, בן אלמוות."

"מה אני אגיד לך, איזה מכונה זה הבן אדם! אתם שם לה לחם, מיים, דגים, צנוניות, ויוצאים אנחות, צחוקים וחלומות. בית חרושת! בתוך הראש שלנו, אני חושב, יש סרט, מאלה שמדברים".

"הקים לו הבן אדם המסכן גדר גבוהה, בלתי עבירה, סביב הנשמה שלו, ביצר לו איזה פינה קטנה, והוא נלחם שם להשליט סדר וביטחון בחיי היום-יום הרוחניים והגופניים שלו. כל מה שדחוק בפינה הזאת חייב ללכת בדרכים הסלולות, לפי השגרה הקדושה, לציית לחוקים פשוטים וקלים לתפישה, וככה אנחנו יכולים לצפות בבטחה כלשהי מה עתיד לקרות ואיך כדאי לנו להתנהג. בתחום הפינה הקטנה הזאת, המבוצרת כנגד הפשיטות האלימות של המסתורי, מיולכות הוודאיות הקטנות מרבות הרגליים. אחד הוא האויב הקטלני השנוא, שכולן כאחת ערוכות זה אלפי שנים לגרשו: הוודאות הגדולה. והוודאות הגדולה הזאת דילגה עכשיו מעל המתרס והסתערה עלי".

"…איזו מין תעלומה מדהימה היא החיים האלה ואיך מתערבבים ונפרדים בני האדם כמו עלי סתיו רדופי סופה, ואיך אתה יגע לשווא ללפות בעיניים שלך את הפרצוף, את הגוף ואת המחוות של הבן אדם שאתה אוהב – ועל אף כל זאת, תוך כמה שנים, אתה כבר לא זוכר אם העיניים שלו היו תכולות או שחורות…"

"…לא, אתה לא חופשי," אמר. "החבל שאתה קשור בו הוא קצת יותר ארוך מהחבל של האנשים האחרים, זה הכל; אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא חותך; וכל זמן שאתה לא חותך את החוט…"
"יום אחד אני אחתוך אותו!" אמרתי בעיקשות, כי המילים של זורבה נגעו לי באיזה פצע פתוח והכאיבו לי.
"קשה, אדון, קשה מאוד. בשביל זה צריך שיגעון; שיגעון, אתה שומע? הכל או כלום! אבל אתה יש לך שכל, וזה מה שידפוק אותך. המוח הוא חנווני, מנהל פנקסים, כותב, כך וכך נתתי, כך וכך לקחתי, זה רווח, זה הפסד. הוא, שתבין, יופי של מנהל-משק-בית, לא שורף הכל בבת אחת, משאיר תמיד משהו בצד. לא קורע את החוט, לא! הוא מחזיק אותו חזק בידיים שלו, המנוול. אם הוא בורח לו, הלך עליו, הלך עליו על המסכן! אבל אם אתה לא קורע את החוט, אל תגיד לי, איזה טעם יש לחיים? תה צמחים, קמומיל; זה לא רום, שמעמיד את העולם על הראש!".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *