שומר הדברים האבודים

לורה ביזבזה כמה משנותיה הטובות ביותר על בעל אדיוט ולא מפרגן. אחרי שהתגרשה ממנו סוף סוף לא כל כך ידעה מה לעשות עם עצמה. היא נתקלת בהצעת עבודה שנראית לה נחמדה כמנהלת משק בית. היא מגיעה לראיון ומתקבלת. כך היא מכירה את אנתוני.

אנתוני איבד את ארוסתו עוד לפני שהתחתנו. לפני מותה היא נתנה לו תליון שקיבלה כשהייתה צעירה. הוא הבטיח לשמור עליו כל חייו. רצה הגורל והתליון אבד לו ולא נמצא בשום מקום. כך אנתוני מתחיל לאסוף פריטים אבודים שהוא מוצא. הוא מקטלג אותם, מצרף להם מידע כמו איפה נמצאו ומתי ובשל חיבתו לכתיבה – גם מצרף סיפור קצר שכתב על החפץ, על ההיסטוריה שלו ואיך אבד.
אנתוני גר בוילה ויקטוריאנית שנקראת פדובה, שאותה כאמור מנהלת לורה. לורה ואנתוני מתחברים והשהות בפדובה הופכת לחלק המהנה ביותר ביומה של לורה.
במהלך השהות בפדובה אנחנו מתוודאים לעוד כמה דמויות – פרדי, הגנן של הוילה (שמעסיק את מחשבותיה של לורה לא מעט) וסאנשיין – בת של השכנים אשר סובלת מ"תזמורת דאון" ומבקרת בוילה לא מעט.

מגיע יום שבו אנתוני מעביר את האחריות על החפצים האבודים ללורה. היא אמורה למצוא את בעליהם המקוריים ולהשיב להם את האבידות. מבחינתו, הלב נשבר כשמאבדים משהו אהוב ולכן אם רק אפילו מישהו אחד ישמח על המציאה – זה שווה את הכל.

במקביל לסיפורם של לורה ואנתוני יש קו סיפור נוסף – על יוניס ופייפר. פייפר בעל הוצאת ספרים ויוניס מתחילה לעבוד אצלו. השניים הופכים לחברי נפש במשך עשרות השנים שיבואו אחרי. פייפר הוא האדם הקרוב אליה ביותר.

לקראת סוף הספר שני קוי הסיפור מתאחדים ונמצא ההקשר.

כשהספר הגיע אלי, התאהבתי בו מהשניה הראשונה. בהתחלה בזכות הכריכה המקסימה (ניכנס לזה ב"פינת העטיפה") ואחר כך גם בזכות הכיתוב מאחור. יש לי כמה חפצים שאני קשורה אליהם מאוד, אפילו שהם כביכול חסרי חשיבות, ישנים או לא רלוונטיים. זה נכון שאני לא עושה בהם שימוש ביום יום, והם בעיקר יושבים בכל מיני מקומות ומעלים אבק, אבל בכל פעם שאני נתקלת בהם אני מחייכת. המחשבה שהייתי מאבדת משהו מהחפצים האלה קצת מעציבה אותי. אלו פיסות חיים. זיכרונות של תקופות אחרות. מה יישאר לנו בסופו של דבר?. לכן המחשבה על כך שמישהו יחזיר לי משהו יקר ערך שאיבדתי מאוד קסמה וריגשה אותי.

ובלי קשר, זה פשוט סיפור מקסים. ואופטימי. על אנשים טובים. ואין לנו הרבה כאלה לאחרונה. אהבתי מאוד וזה חימם לי את הלב.


דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי אף ציטוט?)


פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי מקודם, הכריכה מאוד קסמה לי מהרגע הראשון. יש בה משהו רומנטי, אולי אפילו קצת מיושן. אבל בקטע טוב, נוסטלגי כזה. דבר ראשון קופצים לעין הוורדים הגדולים (שיש להם משמעות בסיפור), ומסביב להם, במעין בלגן מסודר, חפצים שונים – מפתח, תליון, חתיכת פאזל וכפתור. הדבר היחיד שהפריע לי בהרמוניה הזו הוא הבלוקים האלה עם הצבע, שבהם רשום שם הספר והסופרת, הסופרלטיבים ו"רב מכר עולמי". זה ממש מכער לדעתי. אפשר היה למצוא דרך אחרת לשלב את שם הספר בקו העיצובי של שאר האימג'ים ובכלל לוותר על שאר הדברים או להעביר אותם לחלקה האחורי של הכריכה (שגם בה מופיעים סופרלטיבים. אחרים).


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *